תקשיב, אחי, אני חייב לשתף אותך במה שעובר עליי הבית שלנו נראה לפעמים כמו אחרי פורים: ארון בגדים מבולגן, ערימות של בגדים לא מגוהצים, סיר מרק חמוץ שעומד במקרר זו המציאות שלנו. ניסיתי בעדינות לפתוח את הנושא הזה עם אשתי, נעה, אבל איכשהו זה התגלגל גם להאשמות כלפיי.
אני אומר לך, התאהבתי בנעה ברגע שראיתי אותה, באמת זה היה קליק כזה של פעם בחיים. לא הצלחתי לעמוד בפני החיוך והקסם שלה. הרגשתי בן אדם הכי בר מזל בעולם שיש לי ליד אישה כל כך חכמה, מושכת ומסודרת, אז ברור שלא היססתי להציע לה נישואים.
כשעברנו לגור יחד, נעה ישר אמרה שהיא לא בקטע של מטלות בית. היא רצתה להתפתח בקריירה שלה ותכלס לחלק את כל העבודה בבית שווה בשווה. זה נשמע לי כיוון טוב וסיכמנו על זה בלי לחשוב פעמיים. מה כבר יכול להשתבש, נכון?
התחלנו באמת לחלק את הכל, ונעה נתנה לי להבין שהיא מסתדרת לגמרי גם עם הלימודים והעבודה וגם עם הבית. זרמתי, לא התעקשתי, נתתי לה את הקרדיט. עברו איזה חצי שנה וכבר משהו התפקשש. הקריירה שלה לא התרוממה כמו שקיוותה היא עבדה חצי משרה במקום עבודה שלא ממש שמעת עליו, עם שעות לא צפויות ומשכורת שבאה והולכת. ובכסף שהיא כן קיבלה? הוא הלך כמעט רק על דברים שלה. אני, בינתיים, קורע את עצמי מהבוקר עד הלילה, ובפועל נעה שכחה בנוחות רבה שדיברנו על שותפות אמיתית בבית.
פעמיים-שלוש אולי היא הביאה ראש בעניינים, אבל לאט לאט נחת לה ההתלהבות. הבית הלך והשתגע; בגדים זרוקים, ערימות שלא נגמרות. והכי הפתיע אותי היא התחילה להגיד שאני לא עוזר לה מספיק ושזה באשמתי! תקשיב, זה באמת פגע בי. לא פשוט גם לעבוד כל כך קשה וגם לנסות לדאוג לכל הבית. תמיד חשבתי שסיכמנו על שותפות אמיתית.
אמרתי לעצמי, אולי כשיהיה תינוק, משהו ישתנה אתה יודע, שתוך כדי חופשת לידה, נעה תחזיק את הבית ותטפל בילדה הקטנה. אבל המצב רק החמיר. לפעמים אני מרגיש שאולי היה עדיף לי להיות לבד. הלחצים והמריבות כבר קבועות אצלנו בסלון.
אולי אני נשמע קפדן, אבל אני מנסה להבין אותה, באמת. ללכת בנעליים שלה. אבל לא משנה כמה אני משתדל, יש תחושת פספוס, שאני לא נספר. אני מתאמץ בכל מקום גם במשרד, גם בבית, וגם מול כלים, כביסות, קניות, ומה שאפשר. כל מה שבא לי זה לשבת רגע ולהירגע.
אני לא מצליח להבין מה קורה עם נעה כל היום בחופשת לידה מה מונע ממנה לבשל, לסדר קצת את הבית? התינוקת שלנו רק בת חודשיים, רוב הזמן היא ישנה. אני בטוח שאם הייתי במקומה, הייתי מצליח גם לעשות משהו בבית. לא יכול להפסיק לחשוב מה יהיה אם יהיה לנו עוד ילד? אני בעד שוויון, הדדיות, שותפות אמיתית אבל נראה שנעה קצת נאבקת עם זה.
אני לא רוצה לפרק את המשפחה שלי אני מאוד אוהב את הילדה שלנו, נשמה שלי. אבל אני על הסף, לא יודע אם יש בי עוד כוחות. לא יודע איך ממשיכים ככה, היית מאמין? אז מה אתה אומר של מי הצד, לדעתך?
