יום שלישי, 1 באפריל 2025
יוסי
חמש שנים אחרי הגירושין חזרתי להתנסות ברצון למצוא קשר רציני. בתיאוריה הייתי בחוץ עם שלושה יתרונות ברורים: יש לי דירה בתל אביב, עבודה קבועה במשרד של חברת הייטק, וילד בן עשר שמסייע לי בסופי שבוע, ואני משוחרר ממחלוקות עם האישה לשעבר. היינו מציגים את החיים שלי כמתנה של גורל: חכם, רגוע, נטול הרגלים רעים זה עץ זהב, לא איש.
אבל המציאות הישראלית היא מסובכת יותר מרק שלושה גבישים של קווארצ. נשים נהנו ממראה שלי, והקולגות למדו להסתכל עלי בעיניים חמות, והדירות של השכנים הבודדים קיבלו אותי בתור שכן מהימן. נודע לי שכולם מרגישים שאני כוס של זהב קרן של שקט ויציבות, למרות שעדיין יש לי חוב של בן זוג וכמה קונפליקטים פנימיים.
הפגישות הראשונות עם כמה מהנשים עברו באוויר של תהייה: קפה במרכז, סרט בקולנוע של רמת החן, הצגה בתיאטרון הלאומי. כשעברנו לשיחה על העתיד, נאלצתי להסתתר מאחורי מבט מבולבל, כאילו אני מנסה לשמור על האמת במקום מבעד לכל ענן של מחשבות.
בין הקולגות היה גם אור, צעיר שמצפה לכל מצב בזווית אחרת. הוא חייך והגיב בצחוק על המצב שלי: למה תתן לו בעיות נוספות? הוא כבר יודע מה זה נישואין, עדיף לו להיות רווק. היה חלק אמיתי במילים שלו שלוש השנים הראשונות אחרי הגירושין עברתי חיי של מסיבות בתל אביב, מצאו אותי במועדוני לילה, והייתי מתפזר עם נשים שונות. אחרי שנה או יותר נשבר לי הלב והחלטתי לשמור על מבנה חיים מסודר, להקפיד שלא יותר משבועיים עם אישה אחת.
באחת הלילות, כשחשבתי על היוליה האמא של בננו שהייתה עדיין בגדר אישה טובה במעט משברי החיים, נזכרתי בחום של הלבבות הקטנים של עבר, בקלות שבה המשפחה הקטנה שלנו נשארה שלמה.
הרעיון של מציאת זוגיות נבנה לי מחדש. בשבעים, כששאלתי את עצמי אם עוד יש לי זמן לבנות משפחה, קיבלתי הצעת עזרה מעמית לעבודה, דוד, ששאל אם הוא יודע על מישהי מהעיר הצפונית, שוהם, שבאה מתל אביב עם סוויטת יוקרה במרכז, גרה לבד וחולמת לחיות בחוץ מההמולה. הוא תיאר אותה כנערה עם עיניים של זהב, שמחה בחיים ברמת החוף.
החלטתי לנסות, ובכנות קיבלתי את המסר שלו: אתה לא צריך להיות תורם לבן זוג, אתה רק צריך להיות מישהו שמבין ומקבל.
קיבלתי את הטלפון של שוהם, אך היא לא הייתה זמינה נענה רק אחרי כמה ימים, והציגה את עצמה כציפורה. היא חיכתה שלושה שבועות למפגש במלון המלח של הכרמל. קיבלתי את ההזמנה, והגעתי עם רגש של ציפייה וחשש בפנים.
במלון, חיכיתי בחצי שעה לפני שהגיעה. הזמנתי קפה, סלט קיסר ויין אדום. המוזיקה נעה ברקע, והאור של השולחן ממוקם על פינת החלון, שלא נראתה למרגלות העיר. אחרי זמן מה, ציפורה הופיעה, חבושה במעיל חורפי עדין, שערה רטוב מהגשם, ועיניים חודרות שמשקפות תסכול של עיר גדולה.
לאחר שבירת הקרח, פתחתי שיחה: הזמנת קיסר, או ברוס? אולי קלאמנטינה? מה תרצי? היא חייכה וביקשה צ’יפס עם רוטב טחינה. הדיון עבר על אוכל, על חיים, על שכר של 15,000 בחודש, על איך אנחנו יכולים לבלות ערב אחד בחוץ בלי לחשוב על חובות ולחץ.
היא המשיכה לדבר על איך היא מרוויחה כסף כמדריכה בתרבות, איך היא מתרקמת בחיי היום-יום, והציגה את התפיסה שלה שהעושר אינו נמדד ברכבים יקרים, אלא ביכולת לשבת עם מישהו ולשתף קערה של מרק עד שמזיזים את השולחן. ציפורה הדגישה שכסף הוא כלי, לא מטרה, ושבזכות הקפצה של כמה אחוזים בחיים, הוא מקבל את ההזדמנות לאכול ארוחה שלמה באחת מהמסעדות הטובות בתל אביב.
חייכתי למצב, ואמרתי: אולי אנחנו שניהם במגע של חיפוש, חיפוש אחרי משמעות שמקורה בלב, לא בכיס. הצפורה קיבלה את זה בכבוד, ותיארה את עצמה כמאוהבת בפרטים הקטנים של החיים כמו ריח של קפה בבוקר, או צליל של גיטרה בחלון המרחף.
במקום לחפש תשובות, המשכתי לשאול על חלומותיה, על ההזדמנות של יום שלישי הבא, על סיטואציות של קיום שגרה בכנסייה קטנה ביפו. היא חייכה, וחלפה לביטחון שהיום לא רק למועדון לילה בתל אביב.
הסוף של המפגש היה פתאומי: תודה על הערב, ציפורה. שיבחתי אותה בכתובת למספר טלפון, אך היא חייכה ובכתה: איבדתי את הטלפון שלי. זה היה הסימן לפשוט לחייך ולצאת.
ביציאה, הרגשתי משולב של תחושת אכזבה ומקווה. חזרתי לחדרי, והביטתי במראה. נזכרתי באומרו של המורה שצמחים גדלים רק כשמקבלים משקאות מתאימים, והחלטתי שלפעמים צריך לתת לעצמך להתרענן מהטיפולים הרפואיים של החיים ולעבור למקומות חדשים שיביאו איתם תובנות חדשות.
היום למדתי שחלומות של אחרים לעיתים מתנגדים למציאות שלנו, אבל אם נלמד לשמוע את הלב ולא רק את השגרה, נוכל למצוא משמעות גם במקומות הפחות צפויים. עלינו להקפיד לא רק על קבלת מתנות של אחרים, אלא גם על היכולת של עצמנו לתת, ולהיות פתוחים לשינוי.
לקח אישי: לא כל הדרך מבוססת על חיפוש אחרי הזוג המושלם, אלא על היכולת לשמר על פתח פתוח ללב, ולתת לעצמנו זמן לנשום ולחיות במלוא הדרכים של החיים.
