יומן, 16 ביוני
אנחנו כבר ארבעה עשורים חיים יחד, ועכשיו, בגיל שישים ושלוש, אתה פתאום מחליט להתחיל מחדש?
אני ישבתי בכורסא האהובה שלי, משקיפה לרחוב הירושלמי מתחת לבית וניסיתי להרחיק את מחשבות היום שעבר. עד לפני כמה שעות התעסקתי בהכנות לארוחת ערב, מחכה שצבי יחזור מהדייג שלו. הוא שב, אבל בלי דגים בכלל רק עם החדשות שבעצם התבשלו בו הרבה זמן, והוא לא העז לומר.
אני רוצה להתגרש ממך, ורק מבקש שתביני, הוא אמר לפתע, עיניו נעוצות ברצפה. הילדים שלנו גדלו, והנכדים פחות מתערבים, אז אפשר להיפרד בלי דרמות.
איך פתאום יורד לך לחשוב על שינוי כזה אחרי כל השנים, בגיל כזה? השתוממתי. מותר לי לדעת מה יהיה עכשיו.
את תישארי בדירתנו במרכז העיר, אני אעבור לצימר במושב שלי. אין לנו צורך לחלק שום דבר, ובסוף הכל עובר לבנות, אמר כאילו הכין לעצמו תוכנית מסודרת.
יש מישהי אחרת? שאלתי בשקט, עם ידיעה פנימית ברורה.
צבי מאדימים, התחיל להתעכב על זהירותו, וכאילו לא שמע את שאלתי. אפילו פעם אחת, כשפגשנו קשיים בצעירותנו, לא העליתי בדעתי שאזכה להזדקן לבד, ושבן זוגי ילך לדרך אחרת.
אולי בסוף הכל יסתדר, אמא, עודדו אותי הבנות, נועה ועדי. אל תתייחסי להתנהגות של אבא.
כלום לא ישתנה, נאנחתי. רק אין טעם להפוך עולמות עכשיו, אחיה בשקט ואשמח בשבילכן.
נועה ועדי נסעו למושב של צבי לנסות לדבר איתו. חזרו עצובות, ולא התאמצו לספר לי את מה שבאמת נאמר ביניהם. רק שינו גישה: ניסו לשכנע שכדאי לי לחיות לבד, אולי זה אפילו בריא יותר וקל. הבנתי את המסר, ולא שאלתי, רק ניסיתי להמשיך הלאה. לא קל, כי כמובן שהמשפחה והחברות לא הפסיקו לשאול ולתהות.
תראי כמה שנים הייתם יחד, והוא בוחר לעזוב אותך לגברת אחרת בזקנה השכנות מדברות, לא בדיוק ברגישות. היא צעירה ממך? או אולי יש לה יותר כסף?
לא היה לי מה להשיב. אבל עצמי, כל הזמן חשבתי מי זאת ומדוע, ורציתי לראות אותה. אפילו הגעתי בהפתעה לצימר של צבי, “בשביל לקחת ריבות שימורים מהקיץ” רק כדי להציץ בפנים. וכמובן, פגשתי אותה.
צבי, לא ראיתי בך מי שיגיד לי שאשתו לשעבר תדפוק על הדלת, התרעם גברת מאופרת, מוגזמת וצועקת. חשבתי שסגרתם עניינים, למה היא פה?
באמת בחרת להחליף אותי בזה? שאלתי, מסרבת לברוח.
לא תעמדי שם ותתני לה לזלזל בי?! דיברה הגברת ההיא. אני צעירה בהרבה ומראה שלי הרבה יותר טוב.
אם בגיל הזה היא מאמינה שהאיפור והבגדים הם כל מה שיש לה להציע, אמרתי בתור תגובה, מחפשת את המבט האובד של צבי.
ברחוב, בדרך חזרה לתחנת אוטובוס, שמעתי את הקולות שלה, מנסה לא לבכות. כשהגעתי הביתה, התקשרתי לאחותי, תמר, והזמנתי אותה לכוס תה.
אל תתני לה לשבור אותך, תמר בישלה לי תה נענע במטבח. היא הרי לא נאה ולא חכמה במיוחד לפי מה שאת מספרת.
אולי היא צודקת? אולי אני נראית זקנה מדי? הרהרתי בעצב.
את נראית מצוין לגילך, השיבה תמר בכנות. יש בגדים שהגיל לא מתאים להם, לא כל אחת צריכה ללבוש טייץ מנומר או חצאית מיני בשנות השישים. אישה יפה בכל גיל אם היא יודעת להציג את עצמה.
עמדתי מול המראה והבנתי שתמר צודקת. גופי מתפקד טוב, ואני לא מתלוננת על הבריאות. בנותי עושות לי שמח עם מתנות איפור, בגדים. אף פעם לא התרוצצתי ולא התבזיתי, ולא אעמיד פנים כמו אותה גברת שפגשתי היום.
אז עכשיו את חופשייה, המשיכה תמר. החיים פתוחים בפנייך, הבנות מסודרות, יש הרבה מקום לעניין ולתרבות, ואל תעזי לשקוע יותר.
תמר עמדה בהבטחתה לקחה אותי לתיאטראות, להצגות, לטיולים בפארק ולמופעים. עם הזמן נבנתה לנו חבורה קטנה של חברים קרובים בני גילנו. אפילו גבר אחד גילה בי עניין, אבל ניתקתי את זה מיד.
שמעתי שאת רצה לתיאטראות, עושה חיים, אולי תתחתני שוב? שאל צבי, בפעם אחת בה נפגשנו בסופרמרקט.
מה אתה עושה כאן בכלל? אין לך סופר קרוב למושב שלך, או שהחברה החדשה לא מבשלת? שאלתי אותו.
אני רגיל לקנות כאן, קשה להחליף הרגלים בגיל הזה, השיב בעצבנות.
לא רציתי להאריך את השיחה. מיהרתי הביתה. ובאותו רגע, כנראה, צבי הרגיש צורך עמוק להדביק לי שוב, לספר שהוא מתגעגע, שהוא מצטער. תכלס, כל חייו היה לצידי, ואז נסחף אחרי גילי מלאה רוח חיים, אבל עם הזמן התברר שהיא לא מתעניינת בבית בכלל, רק ברכילות, חגיגות, ומפגשים רועשים.
צבי התחיל להתגעגע, בעיקר אחרי הפגישה שלי בסופר. לא רבתי איתו, לא צרחתי, פשוט הייתי בשקט, בגאווה, בדרך שלי להתמודד עם הכול. לא היה לו מושג כמה הוא יתגעגע דווקא לשקט הזה, החום של בית איתי.
שוב הבאת משמש ואני ביקשתי שזיפים, התעצבנה גילי כשפרקה את השקיות. הגבינה לא שמנה מספיק, ומי בכלל מביא ביתה בלי תחינה?
פעם מריה טיפלה בקניות, או שאנחנו יחד, ואת מגלגלת הכל עליי, נשבר צבי.
די להשוות אותי אליה! ירתה גילי. איך, עוד תאמר שאתה מתחרט על מה שעשית למענה.
הוא בהחלט התחרט, אבל לדבר לא עזר. אני לא עשיתי כלום כדי לשוב אליו; פשוט הייתי אני, והוא, בתסכולו, חלם על סליחה שאין לה מקום.
שוב ושוב רצה להתקשר, ואחרי מריבה נוספת, פשוט הגיע עד לדלת ביתי.
צריך לקחת משהו? שאלתי, לא נותנת לו להיכנס.
אפשר למצוא רגע לדבר? גימגם, מריח את ריח הפאי שזיפים שאפיתי.
אין לי זמן, אין לי רצון, עניתי לו פשוט. קח מה שאתה צריך, ואני מחכה לביקור.
לא היה לו מה לקחת; רצה לומר הרבה המילים לא באו. הוא חזר לצימר הריק ולמטבח הבודד, כי גילי שוב התרוצצה בכפר. חזרה הביתה שטופת אלכוהול, ואז קיבל החלטה לתת לה לארוז ולעזוב.
אחרי הפיצוץ, רצה מאוד לספר לי, אבל ידע שאין טעם. ידע אותי היטב, ידע שאין דרך חזרה, שהסליחה לא תבוא באמת.
אולי עוד יום אחד, יוכל לבוא עם חרטה אמיתית לדבר. זה יקל עליו, אבל שום משפחה לא תיוולד מחדש; בגידה לא אמחול לה, והוא ידע זאת כשהתחיל את הפרשייה.
כעת לו יש חיים של מושב, ולי בדירה עם הבנות והנכדים, בתיאטראות ובטיולים. לצבי כבר אין מקום בתמונה הזאת של חיי.
