ארבעים שנה אנחנו חיים יחד, ובגיל שישים ושלוש פתאום החלטת לשנות הכול?
גבעה ישנה בפתח תקווה, דירות מתפוררות, וספה ירוקה מיוחדת. מרים ישבה בכורסה שלה, לוטפת בזוז חסר שם, וצפתה בנוף של גן הציבורי עץ רימון מתנשף בגשם יוני שלא מסיים לרדת. היא ניסתה לשכוח מהחלום שבו רצתה להכין חמין לערב, לחכות ליוסף שיחזור מהדיג בנחל הירקון; תחת ידיה ריחף הזיכרון של קרפיון שלא חזר, אלא רק יוסף עם חדשות שהעיקו על ראשו כמו חוטי סביח.
אני רוצה להתגרש, ומבקש שתתייחסי לזה בהבנה אמר יוסף בצלילות חלום, כשהעיניים שלו כבשו את הרצפה. הבנות כבר עצמאיות, הנכדים שקופים לסיפור הזה, וחוץ מלחם לא נותר לחלק בינינו. אני עובר לצימר במושב, את נשארת בדירה, כשיגיע הזמן, הנכס יעבור לבנות.
איך ככה? ארבעים שנה, בגיל הזה שותים תה עם עוגיות לחשה מרים. אני זכאית לדעת, מה עכשיו?
יוסף כבר ארז בקבוקי עראק. אין מה לחלק, תאמיני לי. הכול יסתדר, ותשארי רגועה.
איך קוראים לה? שאלה מרים בשקט שחלם חצי.
יוסף האדים, אסף חולצות למזוודה, ופנה אל החלון כאילו מצפה לאורח מקהילת קיבוץ. מרים כבר ידעה בחלום יש אחרת, אולי גבעולית חדשה, אולי סתם אופניים עם סל בד.
בערב, בנותיה, רעות ואלונה, נכנסו למסדרון, נושאות גומי אדום מהסופר, מביאות מסר של עולם אחר. אמא, חבל שתצטערי, אולי תגלי שטוב לבד, תצאי לקונצרטים, לא תצטרכי להוציא לפועל שום גבר.
זה לא שותפות פשוטה אמרה מרים, ואדים מהתה עולים אל התקרה, אבל אמשיך לחיות, ולשמח אתכן.
רעות ואלונה יצאו למושב לדבר עם אבא, וחזרו עם פרצופים של עננים, לא מגלות למרים את האמת, רק מחשבות חולפות על כמה כדאי להיות מישהי חדשה. מרים הבינה, אבל המשיכה לצחוק עם הבזוז, כי השאלות הפכו בקשתות מעל לראשה.
תארי לך, ארבעים שנה, ופתאום הוא בורח לאישה אחרת, לחששו שכנות עם מגפיים מהעבודה, היא צעירה? עשירה?
מרים, כל לילה, דמיינה את הסופרניצה כצללית; הגיע הזמן לראות אותה. נסעה למושב, בטענה שבאה לקחת צנצנות ריבת תאנה. פגשה את יוסף עם יפהפייה במכנסי נמר וזוהר פנים שלא נגמר.
לא חשבתי שהגרושה שלך מתכננת לבוא, התמרמרה הדמות החדשה, חשבתי שסגרנו את העניינים.
זה מי שהחלפת אותי בשבילה? שאלה מרים, כשהיא בוחנת את הפנים הצעירות-ישנות.
לא תגן עליי מפניה? צעקה האישה, אני, אגב, רק קצת צעירה יותר ממך, אבל נראית מיליון שקל.
מרים, דרך עיניים חלומיות, חשבה: ואם זה מה שנותן ערך, אולי הכל כאן הפוך. היא עזבה את המקום, צעדה בתחנת האוטובוס, שומעת את הצרחות, האיפור, ושולחת דמעות לחלון תוך כדי שמתקשרת לאחותה, נינה.
די, אל תחשבי עליה, אמרה נינה, ושופכת תה נענע לכוס החרס, היא לא חכמה, ובטח לא יפה כמו שאת.
אולי אני באמת נראת זקנה, חשבה בקול מרים.
את נראת נהדר, אמרה נינה, מגוחך ללבוש בגילנו טייץ מנומר או מיני. את ערכית ועושה רושם, זה המפתח.
מרים הסתכלה במראה, וחלמה שהיא צעירה. בריאותה בסדר, הבנות מעניקות לה קרמים חדשים, והיא רחוקה מלהזכיר תוכי עם קוקו. לא רצתה ולא ידעה כיצד להיות כמו הדמות שבפגשה.
אז מה, עכשיו את אישה חופשית, הסבירה נינה, אפשר ללכת לתיאטרון, לגלריה, לחופה אם תרצי, לא לתת ידיים לאף אחד שאת לא רוצה.
נינה עמדה בהבטחתה, גררה את מרים למסיבות קרמבו בבית-העם, טיולים לנמל תל אביב, וגם לבימה. שוב התקבצה קבוצה של אנשים בגילם, ואחד אף ניסה לחזר אחרי מרים, אך היא הבהירה לא מחפשת כרגע זוגיות.
שמעתי שאת מסתובבת עם חברים, אולי תתחתני שוב? שאל יוסף בפגישה מקרית במכולת.
מה אתה עושה פה? אין לך פירות קרובים לדירה שבמושב? תהתה מרים.
התרגלתי לחנות הזאת, קשה לי לשנות הרגלים בגילי, מלמל יוסף.
מרים לא המשיכה, מסתלקת הביתה. יוסף רצה לספר, שנמאס לו מהפרידה, שהשקט של מרים חסר לו נורא. הוא חשב שאישה תוססת תרקיד אותו רע, אבל תכלס היא אוספת שמועות, נכנסת למסיבות, מתרוצצת בשבתות.
בזמן אחר, אחרי ריב עם טלי (האישה החדשה), כשנאלץ להכין לבד חביתה כי היא רצה להביא סלסלה של עוגות ממקום אחר, יוסף הרגיש שהתגעגע.
שוב קנית משמש, ביקשתי שזיף, צווחה טלי, וגם עוגה שמנה מידי ומיונז נשכח.
תמיד מרים קנתה איתי, את עושה הכל לבד, יוסף התעצבן.
נמאס לי שתשווה אותי לגרושתך, ייללה טלי, רוצה לומר שאתה מתחרט?
יוסף אכן התחרט, אבל הבין שאין טעם, כי מרים לא תסלח, לא תכנס מחדש לסיפור.
פעמים ניסה להתקשר, להיכנס לדירה הישנה, במשב רוח חלומי, יצא לדלת של מרים.
באת לקחת משהו? שאלה מרים, לא פותחת לגמרי את הדלת.
רוצה לדבר איתך, יש לך רגע? שאל יוסף, מריח עוגת שזיפים שמרים אפתה בחלום עבה.
אין לי זמן, ולא רצון, ענתה, קח מה שבאת לקחת, אני מחכה לאורחים.
יוסף לא מצא מה לקחת, חזר לצימר, טיגון ביצה, ובינתיים טלי הסתובבה כבר עם קבוצה אחרת מסביב למושב. בסוף, הבין, נתן לה אריזה לאוספים שלה.
אחרי עוד ריב, יוסף רצה שוב לדבר עם מרים, אך ידע שאין מה, כי היא שקטה, מתנהגת בגאווה, לא בונה מזימות. יתכן, יום אחד יגיע עם סליחה, יאמר משהו, אבל ידע אין מקום לו. ארבעים שנה נגמרו, כמו ענן חולף מעל פתח תקווה. למרים נשארה הדירה, נכדים, יציאה לתיאטרון, שיחות עם נינה, והזמן הלך בשקט. יוסף נשאר בצימר, מתבונן בעץ רימון, רגע לפני שמגלה אולי מכל ההתחלות, הכי קשה להתעורר מהחלום.
