ארבעים שנה חיים ביחד, ובגיל שישים ושלוש פתאום החלטת להפוך הכל?
רותי ישבה בקרסה הנוח וסקרה את רחוב יהודה הלוי דרך החלון, מנסה להשאיר מאחוריה את אירועי היום שחלף. עד לפני שעות ספורות הכינה ארוחת ערב בזריזות וחיכתה לצבי שיחזור מהדייג בנמל תל אביב. הוא חזר, לא עם דגים, אלא עם חדשות שהתקשה להוציא מהפה כבר זמן רב.
“אני רוצה להתגרש, ומבקש שתביני,” אמר צבי בקול נמוך, מביט על פרחים באגרטל. “הילדים כבר גדולים, הם יבינו, והנכדים עסוקים בעצמם. נוכל לסיים את זה בשלווה.”
“ארבעים שנה באותה דירה, ובגיל שישים ושלוש אתה רוצה להתחיל מחדש?” תהתה רותי. “אני זכאית לדעת מה יקרה הלאה.”
“את תישארי בדירה ברחוב ביאליק, אני אעבור לצימר במושב גבעת חן,” ענה צבי, כאילו תכנן את הכל מראש. “אין מה לחלק בינינו, וכל ממון יישאר אחר כך לדלות.”
“מה השם שלה?” שאלה רותי בעצב.
צבי הסמיק, התחיל לאסוף את תיק הדייג, והעמיד פני שלא שמע. מהתגובה שלו, רותי הבינה שיש אישה אחרת. כשהייתה צעירה, לא דימיינה שיום אחד תישאר לבד, ובעלה יבחר לעזוב עבור מישהי חדשה.
“לא בטוח שזה סוף הסיפור, אולי הכול יסתדר,” ניסו דלותי, דפנה ועדי, לעודד. “אל תתני להתנהגות של אבא להשפיע עליך.”
“לא יקרה שום דבר חדש,” נאנחה רותי. “אין טעם לשנות, אשאר כאן ואשמח כשאתן תבואו לבקר.”
דפנה ועדי נסעו לצימר של אבא כדי לדבר. חזרו הביתה במבט כבוי, אך לא מיהרו לספר את כל האמת. הן התחילו להראות לה שעלולה להרוויח מהמצב, לא אצטרך לטפל באף אחד נוסף. רותי הבינה הכול, אך לא חקרה והשתדלה להמשיך.
היה לה קשה, כי כל הקרובים והשכנים שאלו וסקרו את הסיפור.
“כל כך הרבה שנים יחד, וברגע אחד הוא בורח לאחרת?” תהו השכנות, חנה ורחלי. “היא צעירה ממך או עשירה?”
רותי לא ידעה מה לענות, אבל חשבה שוב ושוב על הדמות של האישה החדשה ורצתה לראות אותה. לצורך כך ביקרה בצימר של צבי, בתירוץ לקחת ריבות שסגרה בקיץ. לא הודיעה מראש, כדי לוודא שתפגוש אותה וזה בדיוק מה שקרה.
“צבי, לא אמרת שאשתך לשעבר מגיעה,” אמרה האישה במבטא תל אביבי, איפור מוגזם ונעליים נוצצות. “חשבתי שסגרתם עניינים, אין לה פה מה לחפש.”
“באמת החלפת אותי בזה?” שאלה רותי, מביטה על האישה עם גאווה.
“את תעמדי כאן ותתני לה להעליב אותי?” הרימה קול הגברת. “אגב, אני רק קצת צעירה ממך, אבל נראית הרבה יותר טוב.”
“אם בגיל כזה היא באמת חושבת שהופעה בולטת היא ערך מרכזי,” אמרה רותי, וניסתה ליצור קשר עין עם צבי שרצה להיעלם.
בדרך לתחנת האוטובוס היא שמעה את צרחות ה’ברבי’, השתדלה לא לבכות. רק כשחזרה הביתה שחררה דמעות, והרימה טלפון לאחותה שולה, וביקשה שתגיע.
“די נו,” הרתיחה שולה תה עם נענע. “את בעצמך אמרת, היא לא יפה במיוחד, וגם לא רגועה.”
“ואולי היא צודקת, אולי אני נראית מבוגרת מדי,” התלבטה רותי.
“את נראית מצוין לגילך,” אמרה שולה בכנות. “אני חושבת שטעות גדולה בגיל שבעים ללבוש ג’ינס צמוד או מיני. אישה יפה בכל גיל, אם היא יודעת להקפיד על עצמה ולהיראות בהתאם לשנים.”
רותי בדקה את עצמה מול המראה, והבינה ששולה צודקת. היא בכושר, בריאה יחסית, מתלבשת יפה, ובנותיה דואגות לקוסמטיקה. אף פעם לא הייתה אחת שמבליטה מדי, ולא דימתה להתנהג כמו האישה שראתה.
“מעכשיו תתחילי ליהנות,” הודיעה שולה. “את חופשייה, הבנות עצמאיות, יש מספיק תרבות ואפשרויות. אני לא אתן לך לשקוע.”
שולה עמדה במילה גררה את רותי להצגות, טיולים, קונצרטים. תוך חודש אספו חברות חדשות, קבוצה של בני גילם. אחד אפילו חיזר אחרי רותי, אבל היא מיד סירבה.
“סיפרו לי שאת מסתובבת בהצגות, מצאת חברות, אולי תתחתני שוב?” פתח צבי מפגש מקרי בסופר הקרוב לבית.
“איך הגעת עד כאן? אין סופר קרוב למושב שלך? או שהגברת החדשה לא מבשלת?” שאלה רותי.
“פשוט תמיד הייתי קונה פה, קשה לשנות הרגלים בגילנו,” השיב צבי.
רותי לא המשיכה את השיחה, ורק סימנה שהיא עסוקה, הלכה הביתה. צבי פתאום רצה לספר לה כמה הוא מתחרט. כל החיים היה עם רותי והבנות, אחר כך נשבה בקסמה של רונית, והשגרה התחלפה ברעש ושטחיות.
בהתחלה הכול נראה מרתק איתה, ואז גילה שרונית לא אוהבת לסדר, אוהבת לדבר, מסתובבת עם חברים ומחפשת תשומת לב.
לאחרונה הצורך לחזור הביתה גבר, במיוחד אחרי המפגש עם רותי. היא לא צעקה ולא התלוננה, רק נשאה בגאון את גורלה. הוא לא דמיין עד כמה יתגעגע לשלווה ולהרגשה הביתית שהייתה רק איתה.
“שוב קנית משמש מיובש, ביקשתי שזיף! וגם גבינה לא נכונה, ומיונז שכחת,” הרימה רונית את קולה.
“פעם רותי הייתה עושה את הקניות, או יחד, עכשיו הכול עליי,” צבי הגיב.
“די כבר להשוות אותי לאשתך, אתה עוד תתחרט שעזבת בשבילי,” התפרצה רונית.
צבי אכן התחרט, רק ידע שאין טעם לדבר על זה. רותי לא ניסתה להחזיר אותו, רק נותרה היא עצמה, והוא קיווה שיום אחד תסלח לו.
הוא ידע שרותי לא תחזור ולא תסמוך עליו. לעיתים התקשר, אחרי עוד ריב, אפילו עמד בפתח הדירה פעם אחת.
“צריך לקחת משהו?” שאלה רותי, לא מאפשרת לו להיכנס.
“אני רוצה לדבר, יש לך רגע?” גמגם, מדמיין את הריח של פאי השזיפים שלה.
“אין לי זמן, ואין לי רצון,” אמרה. “קח מה שאתה רוצה, אני מחכה לאורחים.”
לא היה לו מה לקחת, הרבה מה לומר, אבל אף מילה לא יצאה. חזר לצימר, הכין ארוחה, כששוב רונית הסתובבה בשכונה. חזרה שמחה, והוא נתן לה זמן לארוז דברים אישיים.
אחרי עוד ריב, רצה להתקשר לרותי, אבל ויתר. הוא מכיר אותה טוב, יודע שאין תקווה לסליחה אמיתית.
אולי בעתיד יוכל לדבר איתה, לבקש מחילה, בלי לחזור לחיים המשותפים הוא ידע שזה בלתי אפשרי, כשהתחיל את הרומן עם רונית.
עכשיו יש לו חיים בצימר, ולרותי דירה בעיר, מפגשים עם בנות, נכדים, והצגות. מקומו כבר לא שם.
היום למדתי ההרגלים והשלווה של הבית חשובים יותר מכל הרפתקה רגעית, ואין תחליף לאישה שמכירה אותך באמת.
