בגיל שישים, גרתי בתל אביב. אף פעם לא חשבתי שאחרי עשרים שנה של שקט מוחלט, העבר יפציע חזרה לחיי, ובא ממש מהבן שלי.
בגיל עשרים וחמש, הייתי מאוהבת עד חסר טעם. דני גבוה, charmant, מלא חיים נראה לי כמו החלום שהתגשם. נישאנו במהירות, ולאחר שנה נולד לנו הבן אור. השנים הראשונות היו כמו סיפור אגדות: דירת שני חדרים קטנה, חלומות משותפים ותכניות לעתיד. אני לימדתי בית ספר, הוא עבד כמהנדס. חשנו שהשמחה שלנו איתנה.
אך עם הזמן השתנה דני. בא לעיתים מאוחרות, שיקר והתרחק. התעלמתי מהשמועות, מזעקתי את הריחות של בושם זר. לבסוף נחשף הוא נואף. ולא רק פעם אחת. שכנים, חברים, אפילו ההורים כולם ידעו. ניסיתי לשמור על המשפחה למען אור. הסתמכתי למחשבה שהוא יתפנה. והיום שבו הוא לא חזר הביתה בלילה, הבנתי שהדבר נגמר.
איספתי את החפצים, לקחתי את אור בן חמש, עברנו למותיקת סבתא. דני אפילו לא ניסה לעצור. חודש לאחר מכן, הוא עבר לחו”ל supposedly בשביל עבודה, מצא אישה אחרת ונעלם לחלוטין ללא מכתב, ללא שיחה. סבתא ונכדתי נפטרו, ואני ואור עברנו יחד את כל הקשיים: בית ספר, תחביבים, מחלות, שמחות, בגרות. עבדתי שלושה משמרות כדי שהוא לא יחסר דבר. לא היה לי זמן למערכת יחסים הוא היה הכול בשבילי.
כאשר אור התקבל לאוניברסיטת חיפה, תמכתי בו במשלוחי חבילות, כסף ועידוד. לא יכולתי לקנות לו דירה הכסף לא הספיק. הוא אף פעם לא תלונן, אמר שאוכל להתמודד לבד. הייתי גאה בו.
לפני כחודש בא אליי עם חדשות: הוא מתכנן להתחתן. השמחה נמשכה רגע קצר. הוא נחרב, הבט ממבטו, ואז פוצץ:
“אמא אני צריך את העזרה שלך. זה על אבא.”
הקפתי רגע, נחרתי. הוא סיפר שהפנה שוב למגע עם דני, שהחזר לארץ והציע לו דירת שני חדרים שהורשית על ידי סבתו, בתנאי שאני אתחתן שוב ואאפשר לו לגור בדירתי.
הנשימה שלי נתקעה. הביט בבני, לא האמנתי שהוא רציני. הוא המשיך:
“את לבד אין לך אף אחד. למה לא לנסות שוב? בשבילי, בשביל המשפחה העתידית שלי. אבא השתנה”
הלכתי למטבח, הרתיתי תה, ידיי רוטטו. עשרים שנה נשאתי הכל לבד. הוא מעולם לא שאל איך החיים שלנו. ועכשיו הוא חוזר עם “הצעה”.
חזרתי לסלון, ואמרתי בנחת:
“לא. אני לא אסכים.”
אור התפרץ בכעס, הצעיק, האשים אותי ברקבון, טען שלא היה לו אבא בגלליי, וכעת אני שוב משמיד את חייו. נשתקתי, כי כל מילה שלו חתכה בלב. הוא לא יודע כמה מכרתי את טבעת הנישואין כדי לקנות לו מעיל חורף, איך ויתרתי על כל דבר כדי שהוא יוכל לאכול בשר ולא אני.
אני לא מרגישה בודדה. החיים קשים, אך אמיתיים. יש לי עבודה, ספרים, גינה, חברות. אני לא זקוקה לאיש שבגד בי, ושחוזר רק מנוחות.
הבן שלי הלך בלי להיפרד, מאז לא התקשר. אני יודעת שהוא פגוע, אני מבינה אותו. הוא רוצה את הכי טוב לעצמו, כמו שהייתי לי אז. אבל לא אוכל למכור את כבודי בשביל כמה מטרים רבועים. המחיר גבוה מדי.
אולי יבין זאת יום אחד. אולי לא. אבל אשאר כאן, מחכה, כי אני אוהבת אותו באהבה טהורה בלי תנאים, בלי דירה ובלי “אם”. אני הולידתי וגידלתי אותו באהבה, ולא אתן לאהבה להפוך למלאי.
והאקס שלי יישאר בעבר, שם בדיוק המקום שלו.
