אצל סבתא שורה במושב מת החתול שלה. חתול ותיק היה, עם קבלות: שלל ניצחונות על חתולות, יריבים מוכים ומכרסמים שניצודו. אבל כבר הפך חתול מזדקן – מה לעשות. כמעט עשרים שנה הסתובב בעולם בלי שיפוץ יסודי. שורה עטפה אותו בתכריך נקי, לקחה מעדר ויצאה מעבר לכרם לקבור אותו. בעלה, וסילי ירופייביץ’, התעסק בפינה של החצר במרתף: חיזק, תיקן וקילל בשקט. אחרי שנפרדה מהחתול, כיסתה שורה את הבור והלכה חזרה עם המעדר המלא בוץ. עברה שם השכנה – פאינה, אשת העיר. – שלום ובריאות, שורה אמא! – ברכה פאינה ושאלה סתם ככה: – מה את עושה? – מה לעשות, – אמרה שורה, – וסילי שלי סיים את חייו, המסכן. אלוהים לקח אותו. בכיתי וקברתי אותו מעבר לכרם. פאינה הייתה בהלם – רק אתמול ראתה את וסילי במכולת קונה סוכר, סיגריות ובקבוקון ערק. – מה?! וסילי מת? כל כך פתאומי? הרי אתמול ראיתי אותו! – נכון, עוד אתמול התרוצץ, – הנהנה שורה. – היה שמח ואפילו טרף דג מלוח שלם. בלילה עדיין שיחקנו יחד… עיניה של פאינה התעגלו לאטן. – והיום על הבוקר נהיה לי וסילי עצוב וחלש… – סיימה שורה. – נשכב על הספסל, מלמל משהו ונפח נשמתו. פאינה סימנה צלב באוטומטיות. – איזה סיפור… אז מה עם המעדר? – קברתי אותו מעבר לכרם, – הסבירה שורה שוב. – עטפתי ביוטה נקיה, וקבעתי מקל כדי לא לשכוח איפה. פאינה, אישה של עיר, לא ידעה על כל המנהגים של המושב. הופתעה ששורה פשוט קברה את בעלה מעבר לכרם וקבעה מקל לזיכרון. – את פשוט דואגת לכולם! – מלמלה פאינה בשוק. – פשוט הלכת וקברת! לא צריך לקרוא לפחות את השוטר שיבדוק? עכשיו שורה הסתכלה עליה מוזר. – השתגעת! – צחקה שורה. – וסילי לא היה איזה מיוחס… משהו כזה לא מטריחים שוטר. כל וסילי, תביא בשביל כל דבר שוטר? בואי נזמין את היועץ המשפטי! פאינה שתקה. שורה החליפה את המעדר לכתף השנייה. – אולי בעיר ככה עושים, – אמרה בטון מפויס, – אתם אוהבים פרוצדורה, יועצים, חוקים… אצלנו במושב פשוט – מת מישהו? קוברים מעבר לכרם. יש שם מספיק מקום לכולם. – וואו… – מלמלה פאינה. – כנראה יש דברים שאני עדיין לא יודעת על המושב שלכם. אבל למה מעבר לכרם, בביצה? לא בקבר ישראל? חוסר ההבנה כבר עצבן את שורה. – לאן אקח אותו אם מת? – שאלה בכעס. – לא נניח אותו עם צדיקים… יוקרתי מדי. אצלנו תמיד קוברים מעבר לכרם. פאינה ישבה בזהירות על בול עץ והשתדלה לא להסתכל על המעדר בידיה של שורה. נהייתה חיוורת והתחילה לרעוד. – את מדהימה, שכנה, – אמרה לבסוף. – את קוברת את כולם מעבר לכרם! היו לך עוד כאלה חוץ מווסילי? – תכלס, כן, – חשבה שורה בקול. – לפני וסילי היה מישקה, חמוד אבל נבזה. אהבתי אותו, חטפתי אותו פה ושם! לפניו היה סִימקה, טוב לב, עדין, אבל גם זמנו הגיע. כבר הספקתי כמה כאלה… ופתאום תקעה המעדר בדשא – כאילו שמה נקודה. – עכשיו כולם בטור מעבר לכרם! וסילי, מישקה, סימקה… החמודים שלי. לא נורא, טוניה כבר מבטיחה להביא לי אחד חדש בימים הקרובים. בטח לא יחסרו כאן. מה פאינה חשבה לא ידוע, כי באותו רגע הופיע וסילי ירופייביץ’ מאחור – מכוסה בבוץ וכועס כמו שד. – למה את רוצה במותי, מכשפה?! – צרח על אשתו. – קבר כמעט גרם לי לטבוע… בקושי יצאתי החוצה, ואת כאן מרכלת! חטף ממנה את המעדר והוסיף: – תני לי את זה! הולך להוציא משם גם את המגפיים שלי… וגם את הבקבוק שנשאר. פה פאינה נפלה מהבול עץ וגיּעה את הכרתה. למזלה, הבקבוק מהמרתף היה שימושי מאוד.

—Bueno, Pelirrojo, ¿nos damos una vuelta…? —murmuró Valera, ajustándose la correa improvisada hecha con una cuerda vieja. Se abrochó la chaqueta hasta el cuello y se estremeció. Este febrero estaba siendo especialmente cruel: nieve mezclada con lluvia, el viento calaba hasta los huesos. Pelirrojo —un chucho con el pelo rojizo deslucido y un ojo ciego— entró en su vida hace un año. Valera volvía de su turno de noche en la fábrica cuando lo vio junto a los contenedores. El perro estaba apaleado, famélico, y el ojo izquierdo completamente velado. Una voz le sacudió los nervios por dentro. Reconoció al que hablaba: El Cojo Sergio, el “listillo” del barrio, unos veinticinco años. A su lado, tres adolescentes: su “pandilla”. —Paseando, —contestó Valera escuetamente, sin levantar la vista. —¿Y tú, tío, pagas los impuestos por sacar a pasear a ese bicho feo? —rió uno de los chavales—. ¡Mira qué pinta! Si hasta el ojo lo tiene torcido. Le tiraron una piedra y golpeó a Pelirrojo en el costado. El perro gimió, buscando protección a la pierna de Valera. —Vete a la mierda, —dijo Valera en voz baja pero firme, con tono acerado. —¡Huy! ¡El inventor se ha cabreado! —Sergio se acercó aún más—. ¿Y no te acuerdas de que este es MI barrio? Aquí solo se pasean perros si yo lo autorizo. Valera se tensó. En la mili le enseñaron a resolver problemas deprisa y sin miramientos. Pero eso fue hace treinta años. Ahora solo era un cerrajero jubilado, cansado, que no quería líos. —Venga, Pelirrojo, —se giró hacia casa. —¡Eso, lárgate! —gritó Sergio—. ¡Y la próxima vez a tu monstruo lo remato! Aquella noche Valera no pudo dormir, dándole vueltas a la escena. Al día siguiente, nevaba y llovía. Retrasó el paseo lo que pudo, pero Pelirrojo se sentó junto a la puerta con ese mirar fiel al que no podía resistirse. —Vale, vale. Pero rapidito. Iban con cuidado, esquivando los sitios donde solían estar “los de siempre”. Pero la banda de Sergio no se veía por ningún rincón, quizás refugiados del mal tiempo. Valera ya se sentía más tranquilo cuando Pelirrojo se paró en seco junto a la vieja central abandonada. Se irguió, olfateó el aire. —¿Qué pasa, abuelo? El perro gimió y tiró hacia las ruinas. De allí venían sonidos: llanto, lamentos quizás. —¡Oye! ¿Hay alguien? —gritó Valera. Silencio, salvo el aullido del viento. Pelirrojo tiraba fuerte del ramal. Su único ojo brillaba de preocupación. —¿Qué pasa contigo? —le preguntó a su perro, agachándose—. ¿Qué hay ahí? Entonces lo oyó claro: una voz de niño. —¡Ayuda! Se le saltó el corazón. Soltó la correa y siguió a Pelirrojo entre los escombros. En el esqueleto medio derrumbado de la central, tras un montón de escombros, yacía un chaval de unos doce años. La cara hinchada, el labio partido, la ropa rota. —¡Dios! —se arrodilló Valera—. ¿Qué te ha pasado? —¿Don Valerio? —abrió los ojos como pudo—. ¿Es usted? Miró mejor. Le sonaba el niño: Andrei Mínguez, el hijo de la vecina del quinto. Reservado, buen chico. —¡Andrés! ¿Qué ha pasado? —Sergio y los suyos —sollozó—. Pedían dinero a mamá. Les dije que lo contaría en comisaría. Me esperaron… —¿Cuánto llevas aquí? —Desde la mañana. Hace mucho frío. Valera se quitó la chaqueta y abrigó al niño. Pelirrojo se acercó y se tumbó pegado para darle calor. —¿Andrés, puedes levantarte? —Me duele la pierna. Creo que está rota. Valera la palpó: sí, fractura. Y a saber qué más tendría. —¿Tienes móvil? —Me lo quitaron. Valera sacó su viejo Nokia y marcó al 112. La ambulancia vendría en media hora. —Aguanta, chico. Ya vienen. —¿Y si Sergio se entera de que sigo aquí? —el miedo le temblaba en la voz—. Dijo que me acabaría. —No podrá, —afirmó Valera—. No vuelvas a preocuparte. El crío lo miró sorprendido: —Pero ayer usted… también se fue cuando ellos se pusieron chulos. —Era diferente. Entonces era solo yo… y Pelirrojo. Pero ahora… No terminó la frase. ¿Qué iba a decir? ¿Que hace treinta años juró proteger a los indefensos? ¿Que en las maniobras aprendió que un hombre de verdad nunca deja a un chaval tirado? La ambulancia llegó antes de lo previsto. Se llevaron a Andrés. Valera se quedó un rato allí, en la puerta, junto a su perro. Por la tarde, fue a verlo la madre de Andrés, doña Sofía Méndez. Agradecida hasta las lágrimas, le repetía que no lo olvidaría jamás. —Don Valerio —lloraba—, los médicos dicen que si hubiera estado una hora más en ese frío… Le ha salvado la vida. —Yo no, —Valera acarició a Pelirrojo—. Ha sido él, el que lo encontró. —¿Y ahora qué hacemos? —doña Sofía miró hacia la puerta, con miedo—. Sergio no se va a quedar quieto. La policía dice que solo tiene el testimonio del niño y no vale. —Todo saldrá bien —dijo él, aunque no estaba seguro. Pasó la noche en vela, pensando qué hacer. ¿Cómo proteger al muchacho? ¿Y a los demás niños que sufrirían el acoso de la banda? Por la mañana supo qué tenía que hacer. Se puso su antiguo uniforme de gala, la chaqueta con las medallas de la mili. Se miró al espejo: un soldado, aunque ya mayor. —Vámonos, Pelirrojo. Tenemos cosas que hacer. La banda de Sergio, como siempre, apostada en la tienda de la esquina. Al verle acercarse, echaron risas. —¡Mira, el abuelo de gala! —vociferó uno—. ¡Se nos ha escapado del desfile! Sergio se levantó y se burló: —¿Qué se te ha perdido aquí, viejo? —Proteger a los míos. Defender a los que no pueden hacerlo solos. Sergio soltó una carcajada: —¿Pero de qué vas tú? ¿De salvador? —¿Te acuerdas de Andrés Mínguez? La sonrisa se le congeló a Sergio. —¿Por qué iba a acordarme de un pringado? —Deberías. Es el último niño al que le habéis hecho daño por aquí. —¿Me amenazas, yayo? —Te aviso. Sergio dio un paso al frente, cuchillo en mano. —¡Te voy a enseñar quién manda! Valera no se movió ni un centímetro. Años de mili te dejan huella. —Aquí manda la ley. —¿Qué ley ni qué historias? ¿Tú quién eres, el sheriff ahora? —Me lo manda mi conciencia. Y entonces ocurrió lo que nadie esperaba. Pelirrojo, hasta entonces en silencio, se irguió. Se le erizó el pelo del lomo y soltó un gruñido grave. —¿Y ese chucho qué? —empezó Sergio. —Mi perro es veterano —lo interrumpió Valera—. Sirvió en Afganistán. Detección de minas. Sabe oler a los malos de lejos. Era mentira, claro, pero lo decía con tal seguridad que todos asentían, incluso Pelirrojo, que se estiró y mostró los dientes con dignidad. —Ha encontrado a veinte enemigos en combate y los atrapó a todos —siguió Valera—. ¿Crees que podrá con un mindundi? Sergio reculó. Los suyos ni respiraban. —Escúchame bien —Valera dio un paso adelante—. Desde hoy, este barrio es seguro. Voy a patrullar cada día, y mi perro ayudará a buscar al gamberro de turno. Y entonces… No hacía falta decir más. —¿Quieres asustarme, viejo? —farfulló Sergio—. Una llamada y… —Llama —asintió Valera—. Pero ten presente que mis contactos son más serios que los tuyos. He conocido mucha gente en la vida… y a más de uno le debo favores. También era mentira, pero nadie lo dudó. —Me llaman Valerio el Afgano —añadió al irse—. Acuérdate. Y deja tranquila a la chavalería. Se dio la vuelta, con Pelirrojo al lado, la cola bien alta. El silencio reinaba tras ellos. Tres días después, Sergio y su banda casi no se dejaban ver en el barrio. Valera de verdad empezó a patrullar cada día. Y Pelirrojo, a su lado, con pose digna y solemne. Andrés fue dado de alta a la semana. La pierna seguía dolorida, pero podía andar. Fue entonces a ver a Valera. —Don Valerio, ¿puedo acompañarle a patrullar? —preguntó tímidamente. —Claro, pero primero consúltalo con tus padres. Doña Sofía accedió. Estaba agradecida de que su hijo siguiera el ejemplo de un buen hombre. Y así, cada tarde, por el barrio se veía un trío peculiar: un hombre mayor con uniforme, un niño y una vieja y fiel perra rojiza. Pelirrojo conquistó a todos. Hasta las madres dejaban que sus hijos lo acariciaran, aunque fuera un chucho callejero. Pero tenía algo distinto: dignidad, nobleza. Valera contaba historias del ejército y de la amistad verdadera. Los niños escuchaban, embelesados. Una tarde, regresando de ronda, Andrés le preguntó: —¿Tuvo miedo alguna vez? —Claro —respondió sincero—. Hasta ahora, a veces. —¿Miedo de qué? —De no llegar a tiempo. De no tener fuerzas. Andrés acarició a la perra: —Cuando sea mayor le ayudaré. Y también tendré un perro así de valiente. —Lo tendrás —sonrió Valera—. Seguro que sí. Pelirrojo solo movía la cola. En el barrio ya todo el mundo le conocía. Decían: “Ese es el perro de Valerio el Afgano. Sabe distinguir a los héroes de los miserables”. Y Pelirrojo patrullaba orgulloso, sabiendo que ya no era un simple chucho callejero. Ahora era el guardián del barrio.

Bueno, Chato, vamos tirando murmuró Valero, ajustando

00

חמש עשרה שנה אחרי הגירושין שלי – פגשתי את חמותי לשעבר כשהיא מחפשת אוכל בפח מאחורי המשרד שלי

O întoarcere neașteptată din trecutul israelian Am

04

אצל סבתא שושנה במושב מת אחד החתולים. חתול ותיק היה

02

Lo más importante La fiebre de Lucía subió como la

01

אצל סבתא שורה במושב מת החתול שלה – חתול שהיה אגדה, אלוף בניצחונות על כל חתולה בסביבה, גיבור קרבות ומומחה בציד עכברים; אבל מה לעשות – כבר היה קשיש, עבר כמעט עשרים שנה בלי שיפוץ יסודי. שורה עטפה את יקירה בבד נקי, לקחה את הטורייה והלכה לקבור אותו מאחורי החצר. בעלה, וסילי ירופייביץ’, היה עסוק בזווית של החצר במרתף – תיקן שם משהו תוך כדי קללות שקטות. אחרי שסיימה עם החתול והאדמה, עברה בדרך השכנה – פייגה העירונית. – שלום, אלכסנדרה אמא! – בירכה פייגה, ושאלה בשביל הנימוס: – מה את עושה? – מה כבר, – ענתה שורה, – ואסיה שלי סיים את חייו, המסכן. אלוהים קרא לו אליו. בכיתי קצת וקברתי מאחורי החצר. מהידיעה הזאת פייגה שכחה לאן הולכת – הרי רק אתמול ראתה את וסילי ירופייביץ’ קונה סוכר, קופסת סיגריות ובקבוק קטן של ערק במכולת. – לא יתכן! – אמרה. – וסילי שלך נפטר? כל כך פתאום? הרי ממש אתמול ראיתי אותו! – כן, אתמול עוד התרוצץ שמח, – שורה הנהנה. – היה מלא חיים, טרף דג מלוח שלם. אפילו במיטה עוד שיחקנו… העיניים של פייגה הלכו ונהיו עגולות. – אבל הבוקר כבר דכדך לי ואסיה, נחלש, – סיימה שורה. – נשכב על הספסל, מלמל משהו – ושם את נשמתו. פייגה עשתה סימן צלב באוויר מתוך הרגל. – תראי איך זה קורה, – אמרה. – היה-והלך. אבל למה עם הטורייה, מה את אומרת? – אמרתי לך – קברתי אותו מאחורי החצר, – חזרה שורה. – עטפתי בבד נקי וקברתי. ואפילו מקל שמתי, שלא אשכח איפה. פייגה הייתה עירונית ולא הכירה את כל המנהגים של מושב. זה הדהים אותה ששורה קברה ככה את וסילי ירופייביץ’, פשוט מאחורי הגינה, וסימנה רק ענף קטן. – את דואגת יפה, אלכסנדרה, אין מה לומר, – מלמלה פייגה מבולבלת. – קברת – וזהו! אבל מה, לא צריך לקרוא שוטר לבדוק שמדובר במוות? עכשיו דווקא שורה הסתכלה על פייגה מוזר. – איזו שטות! – צחקה. – הרי הוא לא איזה ראש מועצה… שוטר לא ירוץ בשביל כל וסיה. נזמין אולי את היועץ המשפטי לממשלה? פייגה שתקה. שורה העבירה את הטורייה לכתף השנייה. – אולי בעיר אצלכם זה מקובל, – אמרה. – כל דבר אצלהם עם שוטרים, עורכי דין… אבל אצלנו הכל פשוט. מת מקס – חופרים, יש מקום בשפע מאחורי החצר. – כן… – מלמלה פייגה – נראה לי שאני עוד לא מבינה את כל החוקים פה. אבל למה קברת אותו במעבר ההוא, למה לא בבית עלמין כמו בני-אדם? ההיגיון של פייגה התחיל להכעיס את שורה. – איפה אקבור אותו כשהוא מת לי? – שאלה בכעס. – לא אשים אותו עם הצדיקים בבית קברות! יקר מדי. מאז ומעולם קברנו מאחורי הגינה. פייגה התיישבה בזהירות על בול עץ, מנסה לא להסתכל על הטורייה ביד של שורה. רעדה כולה. – כל הכבוד לך, שכנה… – ידעה רק לומר. – יש לך שם עוד מישהו חוץ מווסילי? – לא מעט, – חשבה שורה. – לפני וסיה, היה את מישה – עדין למראה, אבל רשע קטנטן. היה מתגנב בלילה ובבוקר כל המצעים רטובים… הו, כמה הרבצתי לו! ולפניו היה את סֵמקה, ההוא היה עדין – וגם הוא הלך לעולמו כשנגמר הזמן. לא חסרים לי שם. ובמכה תקעה את הטורייה באדמה כמו סימן קריאה. – עכשיו כל הגיבורים שלי בשורה מאחורי הגינה: וסיה, מישה, סֵמקה… אבל לא נורא, תכף תביא לי טוניה עוד צעיר. תמיד יהיה מי שיקבור. לא ברור מה חשבה פייגה, כי באותו רגע הופיע מאחור סבא וסילי ירופייביץ’ – כולו מלא אדמה ועצבני כמו שד. – מוות את מחפשת לי, סכנה זקנה? – צעק על אשתו. – כמעט קברת אותי חי, התחננתי שם, בקושי יצאתי, ואת כאן מרכלת! חטף ממנה את הטורייה והוסיף: – תני לי כלי עבודה! הולך לחלץ את המגפיים… וגם הערק נשאר שם. פה פייגה כמעט התעלפה. לפחות הערק מהמרתף יצא בסוף לעניין.

במושב קטן סמוך לרחובות, נפטרה החתולה של סבתא דינה.

02

La ingenua esposa de provincias y la tarjeta bloqueada: así descubrí la verdad sobre mi marido en el restaurante más exclusivo de la ciudad

La tarjeta se la pidió Pablo un miércoles, durante

00

– מה, באמת אני לבד? השתוממה אולגה – מה פתאום, יש לי משפחה ענקית! – מזכרות עם משמעות: סיפור על אולגה, כלביה וחתוליה, הלב הרחב שהקים משפחה חדשה בקצה המושב

מה פתאום לבד? ענתה היא, לא, מה פתאום, יש לי משפחה גדולה!

03

– אני באמת לבד? – עונה אולגה בחיוך – מה פתאום, יש לי משפחה ענקית! מזכרות עם משמעות אולגה כבר כמה שנים גרה לבד בבקתה קטנה בשולי מושב קטן, אבל בכל פעם ששומעים אותה אומרת “אני לבד?” היא מיד עונה: “מה פתאום, יש לי משפחה ענקית!” כל אנשי הכפר מחייכים, אבל בסתר ממלמלים – מה זה משפחה בלי בעל וילדים? עבור אולגה, המשפחה שלה מורכבת מחיות האהבה שלה – חמישה חתולים וארבעה כלבים – כולם חיים איתה בתוך הבית. סיפור על אישה שאיבדה את יקיריה ומצאה נחמה במשפחה חדשה של נשמות טובות עם ארבע רגליים, על לב ענק שלא מפסיק לאהוב, גם כשהחיים קשים, וכיצד אופנת סופה חורפית, נסיעה באוטובוס אחרון, מפגש מפתיע, וסיוע של שכן מזדמן, הופכים את הבית לשוקק חיים – מזכרות עם משמעות.

– אני לבד? היא ענתה בצחוק רם מה פתאום, יש לי

01