Уדודה רונה נשבר הסט כלי אוכל. לגמרי.
סט החתונה לשניים עשר איש.
להתראות לקצוות הזהב ולחותמת “מיוצר בגרמניה” בגב של כל כלי דוד קובי נפל מהמדף העליון ביחד עם הקופסה.
“אוי,” דודה רונה אפילו התעניינה לרגע.
“זה הרי פורצלן!”
כאילו כלים מחרסינה לא נשברים… רק אחרי שנייה היא קלטה את כל גודל האסון, נשכבה על הכורסה:
“נחום, תלחץ לי כדור להרגעה!”, התקשרה לכולם, אפילו אליי, למרות שמדובר בשיחה בין עירונית, וספדה לנעוריה שהתפזרו לאלף רסיסים קטנטנים:
“ההורים של קובי נתנו לנו את זה לפני עשרים שנה. לא נגענו בו, חיכינו לאירוע יוצא דופן, לאיזו חתונת פורצלן.
ועכשיו? אבא נפטר, לקובי נקע בקרסול, אני עם לחץ דם גבוה.
ותחשוב אף אחד אפילו לא הספיק להשתמש בצלחות האלה.
טיפשים.”
ישבתי וחשבתי.
למה אנחנו שומרים סטים, תכשיטים, רגשות צבעוניים תמיד למקרה מיוחד?
למה שומרים נרות ריחניים ללילה מיוחד, מחביאים עגילים בשיבוץ יהלומים בקופסה, צועקים על הילד כשהוא מנסה להוריד מראש את הנקניק מהשולחן, ומשאירים מילים עדינות ליום האהבה?
מה הופך את היום הזה, הרגע הזה, לפחות חשוב מה ימים שחיכינו להם?
האם באמת יהיה זמן “אחר כך”?
כמעט כל השיחות מבנייני התאומים בזמנו בניו-יורק, היו מלאות מילות אהבה,
אנשים התקשרו למשפחותיהם, השאירו הודעות במשיבון.
“אני. אוהב. אותך.” להצליח להגיד את זה היתה המשימה החשובה ביותר שנשארה להם על פני האדמה.
המציאות, כמו שאומרת האנציקלופדיה, זו “שנמצא עכשיו”, הרגע הזה בין עבר לעתיד.
אסור לדחות לאחר כך, להחביא על המדף העליון, לשמור לפעם את הדברים היפים שמסוגלים כבר עכשיו לשמח, להביא רגע של אושר וחיוך.
אין מחר. יש רק את היום, שהוא לא פחות מיוחד משלושים ואחד בדצמבר או מאיזה שמיני במרץ.
אז צריך להזדרז. להשלים. לראות את הים. לשחק עם הבן, לחבק את הבת, לקנות לאמא עוד בקבוק מהבושם שהיא אוהבת שלא תחסוך אותו לאירוע, אלא תשמח ממנו כל יום.
צריך להספיק. לקרוא. לטעום קובה דגים או חומוס ירוק באבו חסן. לראות את הסרט האהוב, ולעזוב לשנייה את הכיור.
צריך לקנות לדודה רונה סט חדש ולעשות ארוחת ערב ענקית.
להספיק לומר שאני אוהב, לפני שהכתוביות עולות.
אם יש משהו שלמדתי, זה שחיים לא מחכים לרגע המושלם. צריך לחיות אותם, כאן עכשיו.
