אז תקשיב למה שקרה לדודה רותי פשוט שברון לב. סט הכלים של החתונה שלה הלך. לגמרי.
סט מפואר כזה לי”ב איש, עם שולי זהב, שכל צלחת מסומנת ב”מיוצר בגרמניה” בעברית מאחור. ודווקא הדוד שלי, קובי, הצליח לפול מהארון העליון יחד עם הקופסה של הסט הזה וכל הצנצנות ואז, נשמע רעש מטורף.
“אויש,” דודה רותי אפילו התעניינה, “אבל זה פורצלן!” כאילו שפורצלן לא נשבר אף פעם…
כשקלטה מה קרה באמת, נשכבה על הכורסה ואמרה: “קובי, תביא מים וחצי כדור נרבן!” התחילה לצלצל לכולנו, גם אלי למרות שאני בכלל גרה במרחק שיחת חו”ל יקרה, וספדה לנעוריה כמו איזה רסיס מרוסק: “ההורים של קובי קנו לנו את זה לפני עשרים שנה. שמרנו הכל, חיכינו לערב מיוחד, אולי לחתונת פורצלן, מי בכלל עושה כזה? ועכשיו מה? אבא נפטר, לקובי יש רגל מגובסת, לי יש לחץ דם בשמיים. ובסופו של דבר, תביני אף אחד פעם אחת אפילו לא נגע בצלחות האלו. פשוט אידיוטים.”
משהו בזה העיר אותי למחשבה: למה, תגידי לי, אנחנו שומרים סטים, תכשיטים, ואפילו רגשות צבעוניים לאחר כך? למה נרות ריחניים מיותמים למשהו מתישהו, עגילים עם יהלום סגורים בקופסה, ואנחנו מוכנים לחבוט בילדון שמנסה לגנוב פרוסת פסטרמה לפני הזמן? למה מחכים עם מילים טובות ליום אהבה?
מה עושה את “המועד המיוחד” יותר מיוחד מהיום הזה, עכשיו? מה כל כך בטוח שמספיקים אחר כך?
תכלס, רוב השיחות האחרונות מתוך התאומים שפילחו את גורדי השחקים בניו יורק היו פשוט: “אני אוהב אותך”. אנשים השאירו הודעות, התקשרו למשפחה: “אני. אוהב. אותך.” כי זה, מסתבר, הכי חשוב להספיק כשהכל מתמוטט.
במציאות זה לא מה שהיה, ולא מה שיהיה. זה הרגע הזה באמצע. למה לדחות? למה לקבור בארון? למה לחכות למאוחר?
אין מחר. יש רק היום, שהוא לא פחות יפה וספונטני מכל ערב ראש השנה או יום האישה.
אז עכשיו! תזדרזי לבקש סליחה, לתפוס את הים, לשחק עם הילד, לחבק את הבת, לקנות לאמא עוד בושם יוקרה והיא תשים אותו אפילו שצוהריים, לא רק בשבת.
חייבים להספיק: לקרוא את הספר שחיכה במדף, לאכול קובניאדרה או חומוס מיוחד ביפו, לראות סדרה בלי לסדר את הבית.
וכן, אפשר פשוט לקנות לדודה רותי סט חדש, ולהזמין את כולם לארוחת ערב שתהיה בלתי נשכחת.
הכי חשוב תספיקי להגיד את מה שבלב. לפני שהסרט נגמר והאורות נדלקים.
