היום, אחרי כמה שבועות של חשיבה וחרדה, החלטתי לכתוב ביומן כדי לפרוק את המחשבות. הבוקר קיבלתי שיחה מאורי, בנו שלישי, שבדק אם כדאי לי להגיע לביקור עכשיו. הוא אמר לי: אבא, אל תבוא עכשיו, הדרך ארוכה, שלמה לילה ברכבת, ואתה כבר לא צעיר כמו פעם. למה אתה מתאמץ? ובכל זאת, בעונת האביב יש לך הרבה עבודה בגינה. התשובה שלי הייתה פשוטה אנחנו לא נפגשנו זמן רב, ואני רוצה לראות את כלתו, כפי שהסברתי, כדי להכיר את החותנת מקרוב.
אורי הציע לחכות עד סוף החודש, אז נבקר יחד עם המשפחה בחג הפסח, כשחופשות ארוכות. באמת רציתי לנסוע, אבל השכנעתי את עצמי להמתין בבית, ולתכנן את הנסיעה עם האוצר.
למרבה הצער, אף אחד לא הגיע. חייגתי כמה פעמים לאורי, והוא לא הרים. לבסוף חזר אליי והסביר שהוא עסוק מאוד ולכן לא צריך לחכות. הרגשתי נפילה עמוקה; התכוננתי לבוא לבקר בבחירתם של אורי ושל כלתו, שהייתה נשואה לפני חצי שנה, ואני עדיין לא פגשתי אותה.
אורי נולד לי כששרתי כשנת 30, ולא היה לי זוג. החלטתי להביא לעולם ילד, למרות שהיו לי קשיים כספיים לא היה לי מספיק כסף והייתי צריך לעבוד במקומות שונים כדי להבטיח לו אוכל ולבגד.
האח הגדול של אורי הלך ללמוד בתל אביב, ובזמן שהייתי תומך בו, אפילו נסעתי לעבוד באוקראינה כדי להעביר לו כסף ללימוד ולמחייה. הלב האמהי שלי שמח שיכולתי לעזור. כשאורי הגיע לשנה השלישית באוניברסיטה, הוא החל לעבוד במקביל ולבסוף מצא עבודה קבועה אחרי שסיים.
הוא חזר הביתה רק כשפעם או פעמיים בשנה, ואני מעולם לא ביקרתי בירושלים העיר שהייתה לי רק מהסיפורים. כשהוא הודיע לי שהוא עומד להתחתן, קפצתי לביצוע חיסכון של 2,000 ש״ח, כדי להיות מוכן להוצאה.
לפני חצי שנה קיבלתי את השמועה אורי מתכנן נישואין. הוא אמר: אבא, אל תבוא, אנחנו רק נרשם עכשיו והחתונה תתבצע אחר כך. נבוכתי, אבל קיבלתי את המצב. הווידאו ששלח לי הציג לי את הכלה, דמות יפה ונדיבה עדינה, בת 27, בת ממוצע של עושר. אביה של עדינה היה משקיע מצליח, וחשבתי רק על כך שהיו לנו ברכות.
אחרי כמה חודשים, אורי עדיין לא חזר, ולא הזמין אותי לבוא. נמאס לי לחכות, ולכן קניתי כרטיס רכבת, ארזתי מזון ביתי, אפיתי לחם ולקחתי כמה תוספות. לפני שעליתי על הרכבת התקשרתי לאורי: אבא, למה אתה כאן? אני בעבודה, לא אוכל לקבל אותך. הוא שלח לי את הכתובת וקיווה שאקח מונית.
בהגעתי לתל אביב, הזמנתי מונית וגיליתי שהמחיר גבוה, אבל העיר היפה של ראש השנה נפתחה לי מהחלון. פתחה לי הדלת עדינה, אך ללא מחייך או חיבוק, והציגה לי רק את המטבח. אורי כבר היה בעבודה.
שפכתי בקופסאות שלי תפוחי אדמה, סלק, ביצים, תפוחים מיובשים, פטריות מוחמצות, מלפפונים ועגבניות, וגם כמה צנצנות ריבת תות. עדינה צפתה בדבריי והסבירה: תודה, אבל אנחנו בדרך כלל מזמינים אוכל מהשירות, ואני לא מבשילה כי יש ריח לא נעים במטבח.
לא הרגשתי שהמילים האלו הגיעו מהקול שלה רק כשהכניסו את הילד הקטן, בן שלוש ושל חצי, שמסתכל עלי בעיניים גדולות. הכירו, זה בננו דניאל, אמרה עדינה. דניאל? לא, דניאל, לא דניאל, תזכירי לי לא לשנות שמות.
הייתי על סף הדמעות, לא רק כי אורי לקח נישואין בלי ליידע, אלא כי חוויתי חוסר קבלה. על הקיר נצצה פורטרט של חתונה, עדינה אמרה: החתונה הייתה עם 200 אורחים, רק אתה לא היית שם, אורי אמר לך שאתה חולה.
היא הציעה לי כוס תה וחתיכות גבינה יקרה, אך עבורי זה לא היה ארוחת בוקר מתאימה. רציתי לבשל ביצים ולחתוך לחם ביתי, אך עדינה אסרה בתוקף על ריח המטבח. היא קבעה שאנחנו נאכל רק אוכל בריא ללא סוכרים, ולכן גם לא רצתה שהריבה שלי תיכנס לשולחן.
התחלתי לשתות תה, עדינה שיתקה בחשש, והילד ניגן סביבי. כשהצגתי לו צנצנת ריבת חמציץ, היא שלפה את הצנצנה מתוך ידי וקראה: כמה פעמים צריך לחזור על זה? אנחנו על תזונה בריאה ולא אוכלים סוכר!. הרגשתי שהדמעות מתמלאות בעיניים, לא סיימתי את התה, רגלי נגשו אל המעבר, וללא תגובה של עדינה פעלתי למרחק.
יצאתי אל החוץ, ישבתי על ספסל קרוב למתחם הרכבת ובוכה. זה היה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי כל כך בודד. אחרי זמן מה ראיתי את עדינה יוצאת להולך עם הילד, ומושיטה את האשפה של כל המצרכים שהבאתי.
לא נשאר לי דבר, חיברתי את המזוודות וחזרתי לתחנה. מישהו מכר לי כרטיס לנסיעה בערב, קניתי אותו. קרוב לתחנה מצאתי חנות אוכל, וקניתי לעצמי מרק חציל, נתח בשר מטוגן, תפוחי אדמה וסלט. שילמתי סכום נכבד, אבל אחרי כל ההשקעה הרגשתי שמגיע לי משהו טעים.
שמתי את המזוודות במאגר והייתי חופשי לשוטט ברחובות תל אביב, שהתרשמותי מהעיר גרמה לי לשכוח מעט את הכאב. ברכבת הלילה לא הסתיימתי שינה, רק בכיתי. לא קיבלתי שיחה מאורי, לא ידעתי איפה הוא.
היום אני תוהה: מה לעשות עם הכסף שהשקעת למטרת החתונה? האם כדאי להחזיר לאורי את 2,000 השח, כדי שהוא ידע שאמא שלו דאגה לו? או שאסור? למדתתי שהציפייה שלנו מאנשים חשובה, אך יש להכיר גם במציאות ולא להיתקע באשליות. הסיום של היום הוא שאשקול מחדש את ההשקעה הרגשית והכספית שלי, ואבין שהחיים ממשיכים גם כשדלתות נסגרות.
