בוקר, כשעדיין נראו כמה חלונות מוארים בבתי השכנים, כבר ישבתי לשולחן בדירה הקטנה שלי ובלטתי אל המסך. על המסך רצה מודל תלתמימדי של חדר, במרכזו כתוב בחצי שקיפות: «Session failed». מתחת נמשך פסקת לוגים אדומה, כמו קבלה שלא נגמרת.
הסרתי את המשקפיים, חיבקתי את האף והביטתי בקסדת הVR שנקראה על השולחן. הפלסטיק הקשה והמתכתי, עם שריטות דקות על קצותיו, כמו של טלפון ללא מגן. עברתי אצבע על השריטות, ולפתע הרגשתי כאילו מרחיב יד על יצור חי. חייך וגררתי את היד ממנה.
במטבח קולזמת הקפה. קמתי, מילאתי את הכוס והחזרתי לשולחן. הריח של הקפה נטמע בריח הפלסטיק החם של מחשב השולחן. הרגשתי את השגרה הישראלית של בוקר בקטן, עם קפה ואלקטרוניקה. לקחת נשימה, פתחת את תיבת הדואר ומצאתי הודעה חדשה מהמפיק של הפרויקט.
אורית, שלום. הלקוח רוצה לראות הדגמה חיה לפני סוף החודש, עם דגש על וואו רגשי. אפשר?
הסתכלתי על המילה וואו כמו על תירוץ. אפשר היה לשים לב שהזיכרונות לא נכתבים לפי דרישות. אבל אחרי כמעט עשר שנים של פיתוח מסחרי, ידעתי איך לנסח זאת אחרת.
היי, נעבוד על זה. נזדקק לנתונים חיים לבדיקה. אני אכין את הפרוטוקולים.
שלחתי, הביטו למסך ריק עוד דקה, ואז חזרתי אל הכסא וההרמתי את הקסדה.
הפרויקט נקרא ReLive. באירועים תיארו אותו כפלטפורמת VR לשינוי חוויות אישיות בצורה בטוחה. בתוך הצוות קראו לזה פשוט משחק זיכרון. הרעיון לא היה שלי, אבל אני כתבתי את רוב הליבה. האלגוריתם קיבץ קטעי וידאו, נתוני GPS, תמונות וקטעי טקסט ויצר למשתמש סצנה לא העתק מדויק של העבר, אלא דגם צפוף הדומה לו. המערכת מילאה פערים, הוסיפה קולות, אור ופרטים קטנים כדי שלא המוח יתקע.
תיאוריה יפה, אבל בפועל נאלצתי למצוא פשרות. לפעמים ויתור על ריאליזם לנוחות, ופעמים אחרות שמירה על חוסר־שלמות כדי שהמשתמש יזכור שמדובר בריצוד, לא בחלום.
לחצתי על כפתור בכסדה, האורון הקטן נדלק ברוך. חזרתי לשולחן, פתחתי את הפרויקט במחשב והעמקתי בקוד.
בצהריים הלכתי למשרד. הרכבת הייתה מלאה באנשים במעילים ובקפוצ’ונים. במרחת כמה אנשים הקשיבו למוזיקה ללא אוזניות, אחרים גלגלו חדשות בטלפון. עמדתי ליד הדלת והסתכלתי במראה של החלון האף שלי נראה גדול יותר משבעו, השיער על הראש נותר דל. הרגשתי שהארבעים כבר מאחור, לא לפני.
המשרד של הסטארטאפ היה בבניין ישן בפריפריה של תל אביב. חזית אפורה, דלתות זכוכית, שומרי כניסה. בקומה שלנו נריחו קפה ופיצה. מרחב פתוח עם שולחנות, כמה חדרי ישיבות עם קירות שקופים, ופינה עם כמה ספות וקונסולה.
אורית, חיכינו לך!, קרא איתמר, מתכנת צעיר בחולצת הhoodie עם לוגו הפרויקט.
מי בא היום?, שיבחתי, מניח את התרמיל ליד השולחן.
המפיק, הלקוח. הם באים.
הצבתי את המחשב, הביטו במוניטור שהמערכת נטענת לאט והלכתי לחדר הישיבות.
בפנים חיכו שלושה. המפיק גבר משוריין כ35, חולצת מכנס בלי עניבה. לצדיו יעל, בת חברת הלקוח, לבושה בחסות כהה, ובן צוות נוסף עם טאבלט.
אורית, תכירי, זאת יעל, אסטרטגית מוצר מצידה של הלקוח, אמר המפיק וקם.
בוקר טוב, אמרתי.
אנחנו מדברים על מיצוב, פתחה יעל. חשוב שהמשתמשים יחושו שזה לא רק בידור, אלא כלי עבודה על עצמם, אבל בלי עומס פסיכולוגי כבד.
ישבתי, הנחתי את הידיים על השולחן.
טכנולוגית אפשר לשחזר אירועים בדיוק גבוה, אמרתי. אבל צריך לזכור שמדובר בשחזור. המערכת ממלאת פערים כדי שלא ייווצר חלל. אחרת המוח יוציא אותנו מהחוויה.
יאל חצתה והציגה בקשה: אפשר לעשות שהסצנות יהיו קצת יותר טובות מהמציאות? אור חמים יותר, קולות נעימים, קונפליקטים חלקים. שהאדם ירצה לחזור.
הרגשתי מתיחה פנימית.
זה כבר לא עבודה על עצמך, הבעתי. זה בריחה.
האנשים כבר ברצים, השיבה יעל ברוגע. בסדרות, ברשתות חברתיות, במשחקים. אנחנו רק נותנים להם פורמט משמעותי. העיקר שלא ניצור תרחישים פוגעניים.
המפיק נקט צעד מהיר: נוסיף שני מצבי פרופיל ריאליסטי ומגן. המשתמש יבחר.
רציתי להתווכח, אבל פגשתי במבטן המפיק שהנהן במקצת. לא עכשיו.
חזרתי לשולחן ועמדתי מול המסך, המילים של יעל רשרשו בראש: קצת יותר טוב מהמציאות. נזכרתי ביום שבו הרכבתי סצנת מסיבת סיום של ביני ובין. אז היה זה עדיין גולמי, אבל הרגע שבו הילד במקצועה, קצת מתחת לאביו, יצא לקבל תעודה היה מרגש.
במציאות של אותו סיום, כמעט לא הייתי שם. עסוק בטלפון ובמיילים. האקסאישה חזרה אליי עם הזיכרון הזה. בריינקיב של הVR עמדתי במעבר בין השורות, מצלם, מחייך עד שהלחיים מכאיבים. הילד הפנה אלי יד.
ערב, חזרתי לדירה והפעלתי את הסצנה שוב. הקסדה כרכה את הראש, חיסכה את החדר עם ניירות מדורגים וצלילי מקרר. האוזניים קיבלו קולות, מוזיקה חגיגית. ראיתי את הילד על הבמה גבוה יותר, כתפיים רחבות, פנים בטוחות. אני החזקתי מצלמת וירטואלית, המערכת סגרת אותי חזרה למסלול קבוע.
בסיום הסצנה הורדתי את הקסדה וישבתי במבט קבוע. פתחתי את תפריט ההגדרות ובדקתי את פרמטרי התאורה פלוס 20%, קונטרסט פלוס 10, קולות רמזי תופים. הפנים של הילד נוצרו מחלק מתמונות מאוחרות יותר.
הרגשתי שהוספתי שיפור בעצמי. באותו רגע חשה בחזה תחושת אשמה, כאילו החלפתי משהו משמעותי.
למחרת התקשרתי לאקסאישה.
היי, אמרתי עומד ליד החלון הצופה בחצר האפורה. צריך לבדוק משהו חי. אפשר לבוא?
זה בטוח?, שאלה.
זה רק VR. שום דבר לא יקרה. אני צריך לדעת איך אנשים מגיבים.
היא הגיעה בערב, הסתכלה סביב המדפים עם ספרים, הספה הישנה, הכל כמעט ללא שינוי. הפתעה היא קיבלה על הקסדה והסבירתי על המערכת, איך אפשר לטעון תמונות, וידאו והמערכת תבנה סצנה.
יש לי סרטון מהחופשה הראשונה למים, אמרה. הוא פחד לשחות.
הזכרתי את הrelease המהיר שגרם לי לשבת במלון עם מחשב. הסרטון היה של ילד במעגל צף, צעקות סירות, ריח קרם הגנה.
העלינו קבצים למערכת, והאלגוריתם ניתח אותם אחוזים על המסך, נתוני GPS, מסכות תלתמימדיות על הפנים.
מעצבן, אמרה. זה מעניין, אבל מרגיש כאילו משהו נכנס לראש.
אנחנו רק אוספים מה שכבר קיים, אמרתי ברוגע.
כאשר הסצנה הייתה מוכנה, כיוונתי את המאסך על ראשה, קבעתי את הרצועה והתחלתי.
היא שמעה רגע ואז צחקה ברוך. הוא רץ על החול תראה, הוא נופל. אתה זוכר?
בצד המסך נראו נתונים של קצב לב ונשימה, ופתאום קצב הלב קפץ.
מה קרה?, שאלתי.
היא הורידה את הקסדה, עיניים מבריקות. במציאות הייתי יושבת על כסא במרפסת ועוני על המיילים. כאן אתן בחוף, מחזיקים ידיים. זה מרגש.
הרגשתי כאב בחזה.
האלגוריתם בטח השלים את הסצנה, אמרתי. הוא לא יודע איפה הייתי.
אבל המוח יודע, חייכה. ועכשיו יש לנו שני גרסאות אחת עם הטלפון, אחת עם החוויה.
היא קמה, הלכה בחדר. זה מסוכן, אורית. אנשים יבחרו איזו גרסה לזכור.
זה היה נכון היום כולנו בוחרים תמונות, סטוריז, פידבקים. אבל כאן, בזיכרון, השתנה משהו.
שבוע לאחר מכן ערכנו מבחנים פנימיים. קחו עובדים את כונני הUSB שלהם, העלו תמונות מהקולנוע של הילדות, מפגשי ראשונים, היום של קבלת התואר. איתמר, המתכנת, ראה את עצמו בתלבושת בית ספרית מול לוח. אחרי הסיום ניסה לשאול אותי איך היה?.
מוזר, אמר. הכל טוב יותר המורה לא צועקת, החברים לא מצחקקים. הרגשתי שאני משיג משהו שרציתי לראות.
זה מקל, הוסיף. אבל מרגיש כאילו נרמז לנו.
תיעדתי את המגיבים והכנתי דו״חות למפיק עלייה ברמת שביעות רצון, ירידה במתח, אפקט משיכה לסצנה. בפנים, עדיין תהיתי אם עליי לחגוג את המספרים.
יום אחד קיבלתי שיחה מהבן.
אבא, אפשר לנסות את זה?.
הייתי מתלבט. עדיין גולמי.
סגור, רוצה לראות איך אתם עושים את זה.
הוא הגיע במכנסי ג׳ינס וקפוצ’ון, עם תרמיל על הגב. הסתכל סביב.
זה מוזיאון, קישר אל המסך הישן והמחזיק תקליטים.
עבודה לפני עיצוב, ענה.
הסברתי את העקרון המערכת אוספת קטעים, ממלאת פערים, אך ניתן להחליט כמה מידע נכניס. הוא בחר להתחיל מזיכרון משפחתי של חופשה אצל סבא.
העלינו תמונות וקטעי וידאו ישנים, האיכות נותרה ירודה, ולכן המערכת עבדה יותר זמן. כשהכל היה מוכן, שאלתי מוכן?.
הוא לבש את הקסדה והפעלנו. תחילה הוא צחק, ערך הערות בקול, ובסוף הלב שלו עלה.
אבא, אמר בגלוק, למה הסבא כאן לא משתעל? הוא היה חולה במציאות.
הבנתי שהאלגוריתם השתמש בתמונות צעירות יותר של הסבא כדי לשפר את המראה. עצרתי את הסשן.
אפשר לתקן, אמרתי. המערכת משתמשת בתמונות מהקבצים החדשים, אבל אפשר לשנות.
הוא הסתכל בי ושאל: למה אנחנו עושים את זה? למי זה באמת משמש?.
ענהתי: לפעמים אנשים רוצים לזכור את הטוב בלי הכאב. אבל הכאב הוא חלק מהחיים. הוא המשיך: אם נסיר אותו, מה נשאר?.
הוא קם, הסתובב בחדר, והמשך: אתה מבין שמישהו יכול להיתקע בזה? יש אנשים שמבלים ימים שלמים בVR, אפילו עם זיכרונות אישיים. זה לא משחק.
הרגשתי תסכול אבל ניסה לשכנע: אנחנו רק יוצרים כלי, השימוש תלוי באדם.
הוא נפרד, אמר שהיום יש לו שיעור מוקדם, ועזב.
בימים הבאים חזרתי לסצנות שלי תחילה סצנת סיום של הבן, אחר כך פגישה עם האקסאישה באוניברסיטה, ואז ערב קיץ בו שלושנו ישבנו במרפסת והאכלנו אבטיח. במציאות היינו כמעט שקטים, אבל בVR חייכנו, קיבלנו בדיחות, נגענו באושר.
לילה אחד קמתי ולא יכולתי לזכור באיזו דירה גרנו אחרי החתונה. בראש נותר רק גרסה של הסצנה שבה הקירות היו בהירים והריהוט חדש, לא כפי שהתקציב שלנו אפשר. ישבתי בחשכה, שמרתי את השעון מתקתק והייתי מנסה להיזכר בעיצוב האמיתי של החדר ללא הצלחה.
במקביל במשרד הוכנה הדגמה גדולה למשקיעים. המפיק רץ, מחלק הוראות, והכין כמה כסאות וכמה קסדות ליד השולחן.
צריך מקרה חזק, אמר לי המפיק. סיפור שידבר. אתה יודע איך זה עובד, תחשוב על משהו להציג.
הצעתי כמה אפשרויות: ילדות, החלטות משמעותיות, רגעי אובדן. לבסוף נבחרה סצנה של אמא באמצע יום שבו בנה בנה חוזר הביתה אחרי ריב. במציאות הם נפרדו, הוא דחף את הדלת. בVR היא מצליחה לומר את המילים שלא אמרה.
המפיק קרא לזה פצצה. אבל הזכרתי את האתיקה אין להשתמש באנשים ללא רשותם, ולכן הוספנו שחקנית שתשחק את חלק האמא.
ביום ההצגה האולם היה מלא באנשים במגוון תלבושות, על השולחנות בקבוקי מים ופנקסים עם הלוגו. אני נשבתי על הלוח, בדקתי את ההגדרות, והקסדות חיכו.
המפיק העלה את הקול: עכשיו תראו איך הפלטפורמה שלנו מחזירה אדם לרגע מכריע בחייו ומשנה אותו.
השחקנית לבשה את הקסדה ונסעה למרחב על המסך קוריוז של מזווה, מזוודה, בחור צעיר בחולצה. במציאות הוא היה שותק, אך בVR היא פנתה אליו, חיבקה והדביקה לבה מילים. באותו רגע היא הוסיפה משפט שלא היה בתסריט: אני לא משאירה אותך, אבל זה כואב.
המערכת זיהתה שינוי והחלה לשנות את הסצנה החדר חשך, המזוודה נעלמה, הוא דרק לאחור. כמה מהקהל בוכים, ואני מרגיש קרור על הגב. זאת לא הייתה אמורה לקרות המערכת מתוכננת לאפשר תגובה, לא לשנות את המשמעות.
קצב הלהיום למדתי שהמשמעות האמיתית של זיכרון היא קבלה של כל הפרקים גם המוארים וגם האפלים בלי לנסות ליצור גרסה מושלמת, אלא לחיות את המלא שלו במציאות.
