אפילו אין לי עם מי לדבר – סיפור נוגע ללב – אמא, מה פתאום את אומרת שאין לך עם מי לדבר? אני הרי מתקשרת אלייך פעמיים ביום! – שאלה הבת, עייפה. – לא, סתוונית יקירתי, אל תדאגי, – נינה אנטונובנה נאנחה בעצב, – פשוט כבר לא נותרו לי חברים או מכרים בגילי. מהדור שלי. – אמא, מספיק עם השטויות. יש לך את איריס מהבית ספר, וחוץ מזה את מאוד עדכנית ונראית צעירה בהרבה! אמא, מה עובר עלייך?, – הבת התעצבנה. – את יודעת שלאיריס יש אסתמה והיא לא יכולה לדבר בטלפון, והיא גרה רחוק, בצד השני של העיר. פעם היינו שלוש חברות, סיפרתי לך… אבל מרינה כבר לא איתנו מזמן. אתמול טניה מהדירה ליד קפצה – הצעתי לה תה, היא נפלאה, תמיד נכנסת לעזור. היא אפתה עוגות והביאה חלק, סיפרה על הנכדים והילדים. גם לה יש נכדים, למרות שהיא צעירה ממני לפחות בחמש עשרה שנה. אבל יש לה לגמרי זיכרונות אחרים מהילדות ומהפנימייה. ואני כל כך מתגעגעת לשיחות עם בני גילי, כמוני, – נינה אנטונובנה סיפרה לבתה, אבל ידעה היטב שבת לא תבין. היא עוד צעירה, הזמן שלה לא עבר, הוא ממש מחוץ לחלון. עוד לא הגיעה לגעגוע לזכרונות. סתוונית כל כך דאגנית, זה לא בגללה. – אמא, קניתי לנו כרטיסים לערב שירי רומנסה ביום שלישי! זוכרת שרצית ללכת? מספיק עם מצב הרוח הזה, שימי עלייך את השמלה הבורדו שלך – את פשוט זוהרת בה! – טוב, סתוונית, הכל בסדר. כנראה סתם מצב רוח, לילה טוב, נדבר מחר. לכי לישון מוקדם, את לא נחה מספיק, – נינה אנטונובנה שינתה נושא. – כן, אמא, לילה טוב, – סתווה ניתקה. נינה אנטונובנה הביטה מהחלון באורות הערב המרצדים… י”ב בפנימייה, גם אז אביב. כל כך הרבה תוכניות. זה היה ממש לא מזמן. איריס אהבה את שרון, מהכיתה. והוא דווקא חיבב את נינה. התקשר אליה כל ערב לטלפון הקווי, הזמין לטייל. אבל נינה ראתה בו רק ידיד, לא רצתה לתת תקוות שווא. אחר כך שרון הלך לצבא, חזר, התחתן. הוא גר אז בבית הישן של איריס. היה לו אז טלפון… רק בבית. המספר… נינה אנטונובנה חייגה את המספר שזכרה. לא הייתה תשובה מיד, אחר כך מישהו התרומם והגיב. בהתחלה רק רעש קל ואז ענה לה קול גברי חרישי: – הלו, אני שומע, דברי. אולי זה מאוחר מדי? למה התקשרתי? אולי שרון כבר לא זוכר אותי, או שזה לא הוא בכלל! – ערב טוב, – קולה של נינה אנטונובנה רעד מהתרגשות. ברקע שוב רעשים ואז שמעה בהפתעה: – נינה? לא יאומן! בטח שזה את. את הקול שלך אני לא אשכח אף פעם. איך מצאת אותי? גם אני בקושי נמצא פה… – שרון, זיהית! – הציפו אותה רגשות. מזמן איש לא קרא לה בשמה, תמיד רק “אמא”, “סבתא”, או “נינה אנטונובנה”. רק איריס אולי. אבל פשוט “נינה” נשמע קסום כל כך, כמו אביב, כאילו השנים לא חלפו. – נינה, מה שלומך? כל כך שמח לשמוע ממך, – כמה שמחה לה להישמע נרגשת. פחדה שישכח או שתהיה מיותרת. – את זוכרת כיתה י”ב? איך נועם ועופר השטנו אתכן בסירה? נועם שחק את הידיים על המשוט, והסתיר. ואז אכלנו גלידה בטיילת. הייתה שם מוזיקה, – קולו של שרון היה שקט וחולם. – בטח שזוכרת – נינה צחקה באושר. – וגם את הטיול שנתי עם הכיתה ליער? כשלא הצלחנו לפתוח את השימורים, וכמה שהיינו רעבים! – ברור, – המשיך שרון לצחוק, – עופר בסוף פתח, ואז שרנו סביב המדורה. זוכרת? אחר כך החלטתי ללמוד גיטרה. – הצלחת?, – קולה של נינה התבגר מיד מהזכרונות. שרון החייה את העבר במובנים חדשים. – ומה איתך היום?, – חקר שרון, ואז השיב בעצמו – בעצם, לפי הקול שלך שומעים שאת מאושרת. ילדים, נכדים? כן? ועדיין כותבת שירים? אני זוכר! “להתמוסס בלילה, ולחזור בבוקר!” כל כך מלא חיים! תמיד היית שמש! מי שסביבך יכול להתחמם, לא לקפוא. טוב למשפחה שלך שיש להם אמא וסבתא כמוך – זה אוצר. – נו, שרון, אתה מגזים! עבר זמני כבר, אני… הוא קטע: – מספיק, ממך יוצאת אנרגיה, הטלפון עוד רגע נשרף לי! סתם. לא מאמין שאיבדת את חדוות החיים, ממש לא מתאים. סימן שהזמן שלך עוד לא עבר. אז נינה, תחיי ותשמחי. השמש זורחת בשבילך. והרוח נושאת את העננים בשבילך. והציפורים שרות בשבילך! – שרון, אתה נשארת רומנטיקן, ומה איתך? כל הזמן אני רק על עצמי…, – ופתאום נשמע רעש, קליק וניתוק. נינה אנטונובנה נשארה עם הטלפון, רצתה לחייג שוב, אבל הרגישה לא נעים, מאוחר כבר. פעם אחרת. איזו שיחה טובה הייתה להם, כמה זכרו… הצלצול החריף הפתיע את נינה. הנכדה. – כן, דנה, מה שלומך, לא ישנה. מה אמא אמרה? לא, אני במצב רוח הכי טוב. הולכות עם אמא למופע. תבואי מחר? מצוין, מחכה. במצב רוח נפלא נינה אנטונובנה נרדמה. בראש רצות תוכניות! נרדמת, חיברה שורות שיר… בבוקר החליטה נינה אנטונובנה לבקר את איריס. כמה תחנות ברכבת הקלה, הרי היא עדיין לא זקנה. איריס שמחה מאוד: – סוף סוף, כבר הבטחת מזמן. וואו, עוגת משמשים הבאת? האהובה עליי! יופי, – איריס השתעלה, שמה יד על החזה. ואז נופפה – הכל בסדר, משאף חדש, יותר טוב לי. בואי לשתות תה. נינה, משהו בך השתנה, את צעירה היום. תודי, מה קרה? – לא יודעת, חמישית נעורים, תארי לך, אתמול בטעות מצאתי את שרון מלכוב. זוכרת? האהבה שלך מהי”ב? התחיל להיזכר, כבר שכחתי הכל. למה את שותקת, איריס, שוב התקף? איריס החווירה, ושתקה. ואז לחשה: – נינה, לא ידעת ששרון מת כבר שנה? והוא בכלל עבר לגור באזור אחר, בדירה אחרת מזמן. – מה? איך זה? אז עם מי דיברתי? והוא זכר הכול! הייתי במצב רוח נוראי לפני. ואחרי השיחה איתו, הבנתי שהחיים ממשיכים, שיש בי עוד כוח, עוד טעם לחיים…. איך ייתכן?, – נינה לא יכלה להאמין ששרון איננו: – אבל היה את הקול שלו, שמעתי אותו. הוא אמר כל כך יפה: “השמש זורחת בשבילך. והרוח נושאת ענני שמיים עבורך. והציפורים שרות בשבילך!” איריס נדה בראשה בספק, ואז אמרה: – נינה, אין לי מושג איך זה קרה, אבל בטוח שזה היה הוא. המילים, הסגנון. שרון אהב אותך. אולי ניסה לחבק ולעודד… משם. נראה לי שהוא הצליח. הרבה זמן לא ראיתי אותך מאושרת ככה. פעם, מישהו יאסוף את לִבֵּךְ השבור – ותזכרי שאת… פשוט מאושרת.

Life Lessons