אף פעם לא חשבתי שאקנא בילד שלי עצמי

לא העליתי בדעתי שאקנא בילדה שלי.
זה נשמע לא יפה אפילו לחשוב על זה, אבל כך הרגשתי באמת.
כשהבת שלי, עיינה, נולדה, הייתי בת עשרים ושש. צעירה, מבולבלת, מלאת פחד אבל בעיקר מאושרת. העולם שלי הסתובב סביבה בלבד. עזבתי את העבודה, כדי לגדל אותה בעצמי. בעלי, יואב, עבד בבניין, היה נעלם ימים שלמים. אני הייתי הכול אמא, אבא, חברה.
השנים חלפו במהירות. עיינה גדלה, ואני התגאיתי בכל צעד שלה. קניתי לה שמלות לאירועים, ישבתי איתה עד מאוחר כשהייתה לומדת, הכנתי לה מכל הלב את הבורקס האהוב עליה בכל מוצ״ש. חייתי דרכה. רק אחר כך קלטתי עד כמה.
כשבגרה, התחילה להתרחק. הזכרתי לעצמי שזאת הדרך, כך ילדים מתבגרים. ובכל זאת, בפנים, נוצר בי חלל. כבר לא סיפרה לי הכול. היו לה סודות, חברים, עולם שבמרכזו כבר אינני.
ואז הגיע ערב נשף הסיום. ראיתי אותה יורדת במדרגות עם שמלתה ולקחתי נשימה עמוקה. הייתה יפה, בטוחה בעצמה, זורחת. לידה עמד בחור והביט בה בהערצה. וברגע הזה, במקום רק גאווה הרגשתי גם פחד. פחד לאבד אותה.
כשהודיעה שתעבור לגור בירושלים לטובת הלימודים, הבית השתתק. בבוקר, לא היה לי בשביל מי להכין חביתה, אף אחד לא רץ להספיק להסעה, לא התפזרו מחברות וספרים בין החדרים, לא נשמע הצחוק ההוא. יואב כבר התרגל לשקט, אבל בשבילי זו הייתה בדידות צורבת.
התחלתי להתקשר אליה כל יום. שואלת מה אכלה, עם מי הלכה, איפה הייתה. הרגשתי איך היא הולכת ונעשית מרוחקת. לפעמים לא ענתה, ואז נעלבתי. חשבתי לעצמי: ויתרתי על חיי בשבילה, השקפתי הכול וכעת אין לה זמן אליי?
יום אחד חזרה לסוף שבוע. ראיתי שהשתנתה עצמאית יותר, בטוחה בעצמה. סיפרה בהתלהבות על החלומות והחוויות שלה, על סטאז׳, שאיפות על העתיד. ואני במקום להתרגש, התחלתי להזהיר אותה, להזכיר כמה העולם קשה, כמה צריך להיזהר, לא לטעות. ראיתי איך עיניה מכבות. פתאום הבנתי, שאני חונקת אותה.
באותו לילה נשארתי לבד במטבח ושאלתי את עצמי מי אני חוץ מאמא. הרבה זמן לא ידעתי לענות. כל כך התרגלתי לחיות דרך ההצלחות והדאגות שלה, ששכחתי מי אני.
נרשמתי לקורס הנהלת חשבונות. תמיד הייתי טובה במספרים, אבל לא העזתי להתחיל מחדש. מצאתי עבודה חצי משרה. חזרתי להיפגש עם חברות ישנות, שנזנחו שנים רבות. הצעדים הראשונים היו קשים, אבל לאט-לאט התחלתי להרגיש חיה.
היחסים עם עיינה השתנו. הפסקתי לשאול, התחלתי להקשיב באמת. היא התחילה לשתף אותי בלי לחשוש. הבנתי אהבה אינה לקשור מישהו אליך אלא לתת לו כנפיים.
היום יש לי געגועים. מתגעגעת לקולה בחדר השני, לרעש ולנוכחות שלה. אבל אינני מקנאה לה עוד. מסתכלת עליה הולכת קדימה ואני גאה אני כבר בתשתית שלה, לא מכשול לה.
למדתי הילדים אינם רכושנו; הם אורחים בביתנו לזמן קצוב, ותפקידנו להכינם לדרך בביטחון.
והבנתי עוד אישה לא יכולה להיעלם בתפקיד האמהי שלה. כשילדיה יגדלו, עליה להישאר שלמה.