מעולם לא דמיינתי שאפילו חמש דקות של המתנה יכולות להפוך את חיי. אבל בדיוק זה קרה.
הכול התחיל לפני שלוש שנים. בפעם הראשונה ראיתי אותה כשהיא מנסה להגיע לאוטובוס בתחנה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. “מנסה” זו מילה עדינה האישה המבוגרת צעדה בקושי עם מקל ההליכה, נגררת בקצב האפשרי ומנופפת ביד השנייה כאילו הכל תלוי בזה.
עצרתי מיד. כמובן שעצרתי.
“תודה רבה, בחור יקר,” נשמה בכבדות, כשהתפעלה לדלת. “העצמות שלי לא מה שהיו פעם.”
“בסדר, שבו רגוע,” עניתי בנימה חמה.
מאותו רגע הפכה לרוכבת קבועה. בכל יום שלישי ושישי הייתה מגיעה לאוטובוס שלי לפעמים לבדיקה בבית החולים איכילוב ולפעמים לביקור אצל אחותה ברמת גן. ותמיד, הקושי היה אותו הדבר: היא הופיעה ממש רגע לפני שהייתי אמור להמשיך הלאה.
בפעם השנייה כשראיתי אותה משתקפת במראה, מתקרבת באיטיות, נהג ההחלפה אמר לי:
“יאללה, סע, אנחנו מתעכבים.”
אבל אני הסתכלתי אחורה. היא התקרבה עם מעיל ירוק ותיק בד בזמן שהיא נושפת.
“נחכה,” השבתי.
“יעשו לך בעיות במשמרת…”
“שיעשו.”
היא עלתה, חייכה אליי עם העיניים האוררות שלה ולחשה:
“אתה מלאך.”
ומאז, התרגלתי. כל שלישי ושישי עצרתי בתחנה ההיא, ואם היא לא הייתה שם חיכיתי. חצי דקה. דקה. שתיים. עד שהגיעה. אף אחד לא התלונן. הנוסעים כבר הכירו ואהבו אותה. לפעמים מישהו היה קורא מהחלון:
“הנה, היא מגיעה!”
בהמשך התחילה להביא לי עוגיות תמרים ביתיות.
“הנכדה שלי הכינה,” הייתה אומרת, למרות שחשדתי שהיא עשתה בעצמה.
שישי אחד ביולי היא לא הגיעה. גם לא בשלישי אחר כך. עבר שבוע, אחריו עוד אחד. המשכתי לעצור ולחפש בזווית הרחוב, אבל היא לא הופיעה.
“בטח חולה…” אמרה אישה שהייתה איתנו קבוע. “בגילה זה לא פשוט.”
שלושה שבועות אחרי שוב ראיתי אותה. זזה עוד יותר לאט, הפעם עם הליכון. ירדתי מהאוטובוס, פסעתי לקראתה.
“הכול בסדר?”
העיניים שלה התעגלו בדמעות.
“הייתי בבית חולים. אמרתי לבת שלי: אני חייבת לעלות על האוטובוס שלו לפחות עוד פעם אחת.”
עזרתי לה לעלות. כל האוטובוס מחא כפיים.
ביום שלישי שעבר סיימתי שלושים שנות עבודה היה זה יומי האחרון על הקו. כשהגעתי לתחנה, ציפתה לי הפתעה. היא לא הייתה לבד; עשרות אנשים חיכו נוסעים ותיקים, שכנים, אפילו הירקן מהמכולת ברחוב.
הם הרימו שלט ענק:
“תודה. לימדת אותנו שצריך לתת זמן החסד לא מאחר.”
ירדתי מבולבל. היא ניגשה אליי לאט, נתמכת בנכדה שלה, וחיבקה אותי חזק.
“אתה חיכית לי כל כך הרבה פעמים,” אמרה. “הפעם אנחנו מחכים לך.”
היו שם נאומים, ואפילו שלט חדש מעל התחנה. אמרו שמעכשיו התחנה תיקרא על שמי “תחנת האיש שמחכה”.
בקושי יכלתי לדבר.
“אני… אני רק חיכיתי לה,” גמגמתי. “זה הכול. לא מעבר לזה.”
מישהו קרא מאחור:
“זה כן מעבר! בתל אביב כולם ממהרים, ואף אחד לא עוצר!”
ושוב מחיאות כפיים.
בערב חזרתי הביתה, סיפרתי הכול לאשתי מירב. היא חייכה:
“בגלל זה אני אוהבת אותך. בעיר רצה כזאת תמיד ידעת מתי צריך לעצור.”
תליתי את השלט ליד תמונות הילדים. אבל מה שאני שומר באמת בלב זה החיוך שלה, כל פעם שעלתה לאוטובוס, והלחישה שלה “תודה, בחור שלי”.
אומרים שעשיתי משהו בלתי רגיל. אני רק חיכיתי.
לפעמים, אני חושב שזה הכי בלתי רגיל להמתין למישהו, דווקא כשהחיים דוחפים אותך לרוץ.
