אני פשוט רותחת מכעס! היום שוב התווכחתי עם אמא שלי, והחמות בכלל לא עונה לשיחה שלי. מצד אחד אפשר להגיד שאנחנו ברי מזל יש לנו שתי סבתות, שלי ושל אשת אמי.
אבל “ברי מזל” זה ביטוי מוגזם כאן, כי הן לא באמת סבתות במובן המוכר יותר נכון, סתם עוד שם ברשימה. שתיהן גרות במרחק מאה מטר מהגן של הבן שלנו, ובכל זאת שתיהן מסרבות בתוקף לקחת אותו הביתה מהגן. הייתי עושה זאת בעצמי, אבל אני עובדת עד תשע בערב ואין לי אפשרות לקחת את הילד בזמן. בעלי גם כן לא תמיד מצליח, כי הוא עובד במשמרות במפעל. רוב האנשים בשכונה שלנו עובדים במפעלים, אז הקימו עבור הילדים קבוצה שבה אפשר להישאר עד עשר בלילה, אבל זה עולה שקל טוב, וההוצאות האלה מרוקנות לגמרי את התקציב המשפחתי. וכל זה עם סבתות שעדיין בחיים!
אמא שלי עובדת עד שש, ובכל יום כשהיא חוזרת הביתה היא עוברת ליד הגן. עכשיו החיים האישיים שלה הכי חשובים לה; היא התגרשה מהאב החורג שלי ורוצה לחיות רק לעצמה. היא מסבירה שהיא חייבת לנוח אחרי העבודה ולעשות מסכות פנים כדי להיראות צעירה מגילה. בכל סוף שבוע היא מתכננת בילויים סרט, תערוכה, או מפגש עם החברות שלה.
את הבן שלה היא לוקחת איתה רק לעיתים נדירות, וגם אז רק בשבתות. לדעתה, הנכד שלה מפריע לשגרה שלה, הוא רץ בדירה ומפריע לה להתרכז במדיטציה. לאמא שלי קל מאוד לתת לי עצות בענייני חינוך, אבל בפועל היא מסרבת בתוקף לקחת חלק אמיתי בזה.
ועם החמות? זו כבר סיפור אחר לגמרי. היא אף פעם לא עבדה, תמיד הייתה בבית. יש לה ארבעה ילדים, וההפרש ביניהם קטן משלוש שנים. בעלי הוא הבכור. לכאורה, היא מושלמת לעזור עם הנכד אבל לא: היא אומרת שהיא כבר שיחקה עם הילדים שלה, ומעבר לכך היא עסוקה מאוד בענייני בית. אין לה זמן או רצון לנכד היא צריכה לבשל, לנקות, לכבס, להכין אוכל ולדאוג שכולם יאכלו וילכו לישון. זאת למרות ששני הבנים הקטנים שלה, אחד בן שמונה-עשרה והשני בן עשרים ואחת, כבר גברים עצמאיים לגמרי.
פעם אחת היא בכל זאת אספה את הילד מהגן, אבל הייתה כל כך נסערת מהחום, ומהעובדה שלא הספיקה לעשות כלום, כי הבנים שלה חזרו עייפים ורעבים מהעבודה. אחר כך היא אמרה לי “את נולדת את הילד לעצמך, לא בשבילי, אז את צריכה לטפל בו לבד ולקחת אותו מהגן בעצמך.” וגם הוסיפה “אל תסמכי עליי יותר.”
באיזשהו שלב היה מזל אחת מהאימהות אהבה לישון, אז עבדה במשמרת שנייה, ואני בראשונה. אחריה הגיעה דודה, שלא רצתה להישאר במשמרת ערב, ושוב נאלצנו לשלם עבור קבוצה בגן. ההוצאה הזאת שוב פוגעת בתקציב בצורה משמעותית. אני ממש כועסת על הצביעות של הסבתות שלנו כל חג הן באות, מתלהבות מהנכד, ומספרות כמה הן אוהבות אותו ואיזו מתנה קנו לו. אבל אנחנו לא צריכים מתנות, אנחנו צריכים עזרה אמיתית.
היום הייתי חייבת להתקשר לאמא שלי ולבקש ממנה ממש, שתאסוף את הילד מהגן, כי כבר אין לנו כסף לקבוצת הערב. אנחנו לא יכולים לצפות לעזרה מההורים שלנו, לא כלכלית ולא מעשית. גם החמות לא רוצה לעזור לנו כספית, אומרת שכולם אוכלים הרבה, לכן כל הכסף הולך על אוכל. אני לא יודעת איך נצא מהמעגל הזה. כל המשכורות של שנינו הולכות על אוכל, בגדים, צרכים ביתיים, ועדיין צריך לשלם פעמיים על הגן. איך אפשר להגיע אל הסבתות שיתנו עזרה אמיתית במקום עוד מתנה בקופסה?
לפעמים בחיים, דווקא מהאנשים הקרובים לנו ביותר אנו מצפים לתמיכה שלא מגיעה. לא תמיד אפשר לשנות אחרים, אך אפשר ללמוד להתבסס על עצמנו, להיות איתנים ולחפש פתרונות גם כשנדמה שאין. בסופו של דבר, ערך המשפחה הוא לא במה שנותנים או קונים, אלא בזמן, באהבה ובעזרה אמיתית.
