היו ימים שבהם הבטן התהפכה לי מרוב כעס. אני זוכרת איך שוב רבתי עם אמא שלי, וחמותי אפילו לא הייתה מוכנה להתקשר אליי. היינו אמורים להרגיש ברי מזל יש לנו שתי סבתות, שלי ושל אמא שלי.
אבל “ברי מזל” זה ביטוי מוגזם, כי בסופו של דבר הן בעיקר שם בלבד. שתיהן גרות במרחק של פחות ממאה מטר מהגן של בני, ושתיהן מסרבות בתוקף להגיע לקחת אותו. הייתי עושה זאת בעצמי, לו הייתי יכולה, אבל העבודה שלי מסתיימת רק בשעה תשע בערב, ואני לא מצליחה להגיע בזמן לגן. גם בעלי מתקשה לעשות זאת, כי הוא עובד במשמרות במפעל. כל העיר שלנו, רעננה, עובדת במפעלים האלה, ובשביל ילדים כאלה ישנה קבוצה מיוחדת בגן עד השעה עשר בלילה, אבל צריך לשלם תוספת ועוד לא במעט וההוצאה הזאת מעיקה על התקציב המשפחתי. וכל זה כאשר יש לנו שתי סבתות בריאות.
אמא שלי עובדת עד שש בערב, ובכל יום בדרכה הביתה היא עוברת ליד הגן. אך מאז שהתגרשה מאבא החורג שלי, מקפידה לחיות רק בשביל עצמה. היא אומרת שצריכה לנוח אחרי יום עבודה, לעשות מסכות פנים כדי להיראות צעירה, ולפני כל סוף שבוע כבר מתוכננות לה הופעות, סרטים, תערוכות ופגישות עם חברות. לעיתים רחוקות היא לוקחת את הנכד שלה, וגם אז רק בשבתות, כי לטענתה הוא משבש לה את השגרה, רץ בבית ומפריע לה לעשות מדיטציה. מצד אחד אמא שלי לא מפסיקה לתת עצות על חינוך, מצד שני מסרבת ממש לקחת חלק בו.
וחמותי זה כבר סיפור בפני עצמו. שמרית, לא עבדה יום בחייה, תמיד הייתה עקרת בית. יש לה ארבעה ילדים, בין כל אחת לאחיו יש שלוש שנים. בעלי הוא הבכור. לכאורה, היא המתאימה ביותר לעזור בטיפול בנכד, אבל היא טוענת שעשתה את שלה, שיחקה מספיק עם שלה, ושהיום יש לה די והותר משימות בבית לבשל, לנקות, לכבס, לטפל בבנים שמגיעים מהעבודה עייפים ורעבים, להאכיל ולנקות אחריהם ואז להכניס אותם למיטה. וכל זה כאשר הבנים הצעירים שלה, יונתן ושחר, הם כבר ילדים בוגרים בני שמונה עשרה ועשרים ואחת, שמסתדרים לבד.
פעם אחת חמותי הסכימה לקחת את הילד, ואז התלוננה כל כך, שאפילו השמיים התחממו, ואמרה שלא הספיקה כלום בזמן הזה והגברים שלה חזרו הביתה עייפים ורעבים. אמרה לי ש”ילד עושים בשביל עצמך, לא בשבילי, ולכן תדאגי לו בעצמך”. בעצם, אמרה לנו להפסיק לבקש עזרה.
לפני זמן מה התמזל מזלי, כשאשת הצהרון אהבה לישון, לכן המשמרות שלנו הסתדרו אני בבוקר והיא בערב אבל אחר כך התחלפה עם דודה, שלא מוכנה להישאר למשמרת לילה, וחוזרים לשלם עבור צהרון במאות שקלים. והדבר הזה משפיע מאוד על חשבון הבנק שלנו. מרגיז לראות את הסבתות שלנו חוגגות עם הנכד בכל חג, מדברות על כמה הן אוהבות אותו ואיזו מהן קנתה מתנה יקרה יותר, בזמן שמה שאנחנו הכי צריכים זה לא מתנות, אלא עזרה אמיתית.
אז היום נאלצתי להתקשר לאמא שלי ולהתחנן שתיקח את הבן שלי מהגן, כי אין לנו כסף לשלם לצהרון. אנחנו לא מצפים מההורים לא לעזרה כספית ולא לעזרה ממשית. גם חמותי מסרבת לסייע לנו בתקציב, טוענת שהבנים שלה אוכלים בלי סוף ולא נשאר לה כסף. אני כבר לא יודעת איך נצא מהמצב הזה. כל מה שמרוויחים, בעלי ואני, הולך על אוכל, בגדים ודברים לבית, ואז צריך לשלם גם פעמיים לגן. איך אפשר להגיע לסבתות שלנו שיפסיקו לשלם לנו במתנות ויתנו עזרה של ממש?
