אחזור מאוחר, יש לנו עומס בטירוף באתר, קולה של רונית היה חף מתשובה, ובקול הרקע נשמע רועם של מסור חשמלי. את שומעת אותי בכלל?
שומע, אמר איתן, מזיז את הטלפון לאוזן השנייה. לא אחכה לארוחת ערב?
אל תמתין. אולי אפילו לא אחזור, הלוחות באים אלינו. הוא השיב בחשש. טוב.
קולות קצרים של ציפצוף. כך תמיד.
איתן הניח את הנייד על השולחן במטבח והביט בסיר מרק בצל שמצטנן. הוא היה רגיל להכין מרק לשניים, למרות שכבר עבר זמן רב מאז שהפסקתם. רונית הייתה עובדת קבלן ריצוף, ולוח הזמנים שלה היה כמו קו ECG של לב קפיצות קיצוניות של פעילות ולאחריהן קו ישר. חצי שנה היא נעה מאתר למקום, מניחה ריבועי מטר של קרמיקה יוקרתית בדירות של אחרים, מרוויחה סכומים שהיו גורמים לאיתן לקנא בשקט. חצי שנה אחרת הייתה שקט מוחלט, ללא פרויקטים, והיא נשארת בבית.
הבעיה הייתה שהשניים מצאו כל אחד משני המצבים בלתי נסבל. כשרונית עובדת, היא נעלמת פיזית, רגשית, מנטלית, כליל. היא יוצאת ברבע לפנות בוקר, חוזרת אחרי חצות, אם בכלל חוזרת. לפעמים היא נותרת לשן הלילה על האתרים, כי למה לנסוע ולחזור, כבר בששת נצא שוב. איתן אוכל ארוחת ערב לבד, צופה בתכניות, נוגש במיטה קרה וריקה. ההזכיר היחיד לכך שהוא נשוי הוא תעודת נישואין שמחבאת במגירה של תיקים.
הוא ניסה לספור כמה ארוחות ערב משותפות היו להם בשלושת החודשים האחרונים. מצא ארבעה. ארבעה!
והגיהינום האמיתי מתחיל כשיום העבודה מסתיים. רונית חוזרת הביתה. מתחשק לשמוח, האישה קרובה, אפשר סוף סוף להיות יחד אבל לא כאן. אחרי חצי שנה של ריצוף בדירות של אחרים, היא הסתכלה על כמות העיצובים שהשתקפה בעיניה עד שהבית שלה הפך למקור תסכול. היא עמדה מול אריחים בחדר האמבטיה אותם שהניחה בעצמה לפני שנתיים והעין שלה רעדה.
זה נורא, היא לחשה ומגעת באפסים. איך יכלתי לא לשים לב? סטייה של מילימטר וחצי! מילימטר וחצי, איתן!
איתן, שלא יכל להבדיל סטייה של מילימטר וחצי מחמישה עשר מילימטר, הנהן בנימוס.
ולאחר מכן התחילה ההצלה.
קודם היא תביט האם אפשר לתקן משהו. אחר כך תאמר אורד חלק אחד, אשנה, והכול יסתדר. ואז מאז שהתחלנו, צריך לשפץ את כל הקיר, אחרת אין טעם. ולבסוף, כאשר איתן מגיע הביתה, מגלה שהחדר אמבטיה לא קיים יותר קירות חשופים, ערמת פסולת בנייה, ורונית בחזית של מסכת אוויר, מרימה שמן דביקה בחיוך.
בשלוש שנות הנישואין שלהם עברו ארבעה שיפוצים בחדר האמבטיה, שלושה במטבח ואחד במדרגות.
הפרויקט נמסר בזמן, והפעם חלה הפסקת עומס בעבודה. אבל לא לאיתן.
תביא לי קרוסטים לריצוף, רונית קראה בטלפון כשאיתן היה בעבודה. וגם רוטב אפוי אפור, אשלח לך שם.
אני בעבודה.
תעצור בצהריים, צריך לסיים את הפינה עד הערב.
בסדר.
תביא, קח, הזמן, עזור איתן הפך שליח, פותח ארנק ועוזר במגרש העבודה בכוחות עצמו. רונית נשארה בבית, יוצאת רק לחנות הבנייה פעמים שלוש ביום כדי לקנות חומרי גלם, כי לא ידעתי שהרוטב לא יספיק.
היא הייתה תמיד עייפה, מתוסכלת משיפוץ שהיא עצמה יזמה. בערב איתן מצא אותה במטבח מוטלית, מבולגנת, עם פיסות אריחים בשיער והיא הביטה בו בעיניים ריקות.
תבשל לנו ארוחת ערב?
אחר כך, אין לי כוח.
אין לה כוח למילה, לשיחה, לסרט משותף, לאינטימיות. איתן היה נדרש רק כדי להביא גלגלי קיבוש כאשר היא לא רצתה להתלבש, או לשאת שק של קיבוץ מהמשאית, או להחזיק מפה בזמן שהיא מכוונת את הקו.
אנחנו נשואים, אמרה רונית כשאיתן ניסה להתנגד. נשואים עוזרים זה לזה.
נשואים מילה מצחיקה למערכת שבה אדם אחד משמש רק לצורת שירות למטרות המקצועיות של השני.
בשבת בערב רונית מסרה קו של אריחים על השולחן, כיוון שהצבע הקודם לא נעלה בעיניה. איתן ישב במטבח בין הכאוס, מנסה לשתות תה. הקולפן היה על ספסל במרפסת, כי השולחן היה מכוסה באריחים. הוא מצא סוכר בחדר האמבטיה, ולמלפפונים אף אחת.
רונית, פתח באזהרה, אולי מספיק?
מה מספיק? היא לא הסתובבה, ממשיכה להדביק אריח לקיר.
כל זה. השיפוצים. את משנה כל פעם את הבית.
ומה? אני אוהבת את זה. זה הבית שלי, אני רוצה שהוא יהיה מושלם.
הוא לעולם לא יהיה מושלם בשבילך. תשתנה, תעבור למקום אחר, תסתכל על דברים חדשים ותתחיל מהתחלה.
רונית הניחה את האריח והסתובבה לאט. בעיניה נצנץ משהו מסוכן.
ומה אתה מציע? לחיות כך שכל דבר סביבי מכעיס?
אני מציע לחיות רגיל! כמו בני אדם רגילים. ללכת לקולנוע, לאכול יחד, לדבר על משהו אחר משפתות ורוטב. מתי בפעם האחרונה יצאנו יחד?
יש לי עבודה.
אין לך עבודה עכשיו! המצאת לעצמך אחת!
זה לא עבודה, איתן. זה שיפור תנאי המגורים. יש כאלה שמתמחים בזה.
ויש כאלה שרוצים רק לחיות. לא בבנייה, לא באבק, לא במצב תןהבא. לחיות עם אשה שזוכרת שיש לה בעל.
רונית חיבקה את זרועה כאילו מנסה להגן על עצמה.
אתה לא מבין. אתה מתכנת, יושב במשרד נוח ולוחץ מקשים. ואני יוצרת משהו במגע, משהו ממשי שניתן לחוש. וכשאני רואה שאני יכולה לעשות טוב יותר אני עושה טוב יותר.
על חשבון כל השאר!
אם אתה לא מרוצה אף אחד לא מחזיק אותך.
היא אמרה זאת כמעט ברוגע, כאילו מדובר בכיסא לא נוח שניתן להחליף. איתן השתתק. שבע מילים כל הבעיה שלהם נמסרו במשפט אחד. בשביל רונית, הוא היה רק אפשרות, לא צורך, לא בן זוג, לא אהוב רק אפשרות שניתן לכבות אם היא מעצבת.
יודע, קם, מנגב אבק מבדיו, אולי את צודקת.
למה?
שמה באמת לא מחזיק אותי.
הם מביטו זה בזה בין ערימות של אריחים, שקיות דבק ופסולת שהייתה פעם מטבח. שניהם הבינו שהריב הזה לא על שיפוץ. הוא על כך שהקצבים של חייהם נפרדו לפני זמן רב ולא נפגשים יותר מאשר במכתבו של הדואר.
הגירוש הושלם בשלושה חודשים, בצורה שלווה, בלי מה לחלק.
איתן הלך בדירתו החדשה קטנה, נקייה, ללא שקי קיבוץ בפינה ולא האמין לשקט. אין קונדמיות, אין רטט של מסור, אין קריאה דחופה לרוטב, כי קיבוץ נגמר.
הוא יכול לתכנן. בפעם הראשונה אחרי שלוש שנים הוא יודע בדיוק מה יעשה בערב. אבל משהו חסר. כאילו חור גדול בחזה שלא ניתן למלא.
כבר עברו כמעט שנתיים.
שמעת על החדשות? התקשר דודי, חבר ותיק, ביום שישי בערב. על הרונית לשעבר?
איתן מתוח. הם התגרשו והימנע מכל מידע עליה מאז.
מה החדשות?
היא נישאת, רונית. לפני זמן קצר.
מהר!
כן. ובמי היא? דודי עצר לרגע דרמטי. בטכנאי ריצוף, תאמין?
איתן חייך מרושש.
ומה ההמשך?
אומרים שהם זוהרים יחד, עוברים פרויקטים יד ביד. צוות של שני אנשים. זוג מושלם.
החשבה על כך שרונית מצאה מישהו שמדבר איתה באותה שפה, שמבין שמילימטר וחצי הוא טרגדיה, שמבין את ההבדל בין רוטב אפוקסי לרוטב בטון, לא רק כי הסביר לו מישהו, אלא כי הוא יודע זה הפך את כל מה שהתנגש איתו לשן של אבן. מצחיק.
שלושה חודשים לאחר מכן נתקל איתן בהם בסופרמרקט. רק אחרי שעבר לשקית וקנה חלב, הוא נעצר מול המקרר.
רונית עמדה ליד מדף היוגורטים, איתו גבר בגיל דומה, כתפיים רחבות, ידיים רסקיות משירות בנייה. הם בחרו מוצר, התווכחו בקול רם לצחוק. רונית דחפה אותו בכתף, הוא נגע בה באצבעו, היא קראה והתרחקה.
היו כמו בני נוער מאוהבים, שמספרים לעולם שהם היחידים. רונית נראתה אחרת לא עייפה, לא מרוחה, עם שער מלא באבקת אריח. היא נראתה חיה, כמו שהיא הייתה באותו היום הראשון שהכירו.
איתן התלבט, חיכה בשקט ושחרר את העגלה, יצא מהחנות בלי לקנות דבר.
במכונית הוא חייך. הם פשוט לא מתאימים. הגירוש היה בלתי נמנע.
הוא הדליק מנוע.
אם רונית מצאה את האדם שלה, גם אני אצליח.
הערפל העבה שהקיף את חייו אחרי הגירוש התפזר לבסוף.
