הבן שלי התחתן לא מזמן. כמובן, לפני כן הוא הביא את חברתו להכיר אותנו כמה פעמים ומיד התאהבנו בה. בחורה מנומסת, צנועה, יפיפייה וחכמה כל כך. שמחנו מאוד בשבילו והמשפחה התכוננה יחד לחתונה הגדולה.
לרגל החתונה, כלתי סידרה את שערה כך שהאזניים שלה נראו בבירור. היא הייתה יפהפייה ולא שמתי לב לדבר חריג למראה. אבל פתאום הבחנתי בנקודת חן שעל האוזן הימנית שלה. בדיוק באותו מקום כמו שנקודת החן שהייתה לביתִּי שאבדה לי. רעדתי מבפנים והייתי חייבת לבדוק את החשד הנורא.
“יקירתי, תסלחי לי על השאלה האישית, אבל האם ייתכן שאומצת כילדה?”
“לא, למה את חושבת ככה?” ענתה לי ברוגע ואז קמה אל הרחבה ורקדה עם האיש שלה.
אמא שלה, שישבה לידה, שמעה את חילופי הדברים ובמבט קטן לעבר השדכנית למעשה אישרה את החשד. לא היה עוד מה להסתיר אז הם הודו: הם אימצו אותה כשהייתה תינוקת.
הם סיפרו שיום אחד, בדרך חזרה הביתה, ראו ילדה קטנה עומדת על המדרכה, דומעת ואבודה. בלי לחשוב פעמיים, לקחו אותה אליהם אחרי שנים שהשתוקקו לפרי בטן, במשך חמש עשרה שנים, ללא הצלחה. בכאבם הגדול פתחו את הלב ועשו מעשה חסד, ולא סיפורו לאיש.
וזה בדיוק היה בשנה שבה איבדתי את בתי. הלכתי לשוק, בשדרות בן יהודה הסואנות, ובשבריר שנייה של חוסר תשומת לב היא נעלמה בקהל. ימים, חודשים, שנים חיפשתי אחרי בתי, אך ככל שניסיתי כך גברה האכזבה והריק.
ועכשיו, בני עומד להינשא לבת שלי, לילדה שכל כך ייחלתי לחבק. תארו לכם אדם בוחר את אשתו מתוך מיליונים, ומוצא את אחותו האבודה.
החתונה כמעט התבטלה. חששנו, בכינו, וגם הוריה כעסו ודאגו וגם כאבו על כך שהזוג הצעיר לא יוכלו להקים בית בישראל. הרגעתי את כולם. אחרי שאיבדתי את בתי, רציתי למלא את החלל בלבי ולהפוך את העולם למקום קצת פחות בודד. הלכתי לבית ילדים בירושלים ואימצתי משם ילד קטן. האמת? הוא זה שבחר בי מתוך כל המועמדים, וכך עזרנו אחד לשני להפוך לבני אדם טובים ושמחים יותר.
כך, ערב אחד, שני סודות עמדו חשופים של שתי אמהות שאהבו את ילדיהן בלב ובנפש.
האורחים שנכחו באולם לא הפסיקו לדבר על הסיפור זמן רב. הרי התגשם פה נס של ממש, לא פחות.
אתם באמת חושבים שמדובר במקרה? או שזו יד הגורל?
