– איפה היית? שאל גידעון בקול קשה את רעייתו כאשר נכנסה לדירתם.
– בעבודה, עניתי.
– היום שבת!
– אני גם עובדת בשבתות.
– עובדת, אבל אין שקל בקופה.
– אתה בעצמך כבר חודשים בלי עבודה…
– תיזהרי עם הפה שלך, לחש גידעון מבעד לשיניו והתחיל להתקרב באיום. רוצי מהר למכולת! אין אפילו מה לבשל בבית.
– גידעון, נשארו לנו רק אלפיים שקלים, המשכורת רק בשבוע הבא. לפחות תנסה למצוא עבודה, או צא לעשות משלוחים עם הרכב אולי…
– מה, אני נהג מונית? תודה שאת גרה בדירה שלי, הוא פתח את הדלת. יאללה, זוזי למכולת!
***
הדמעות זלגו מעיניה של נעמה. הלב נשבר. מה היא אשמה שהחיים נסחפו במורד ואין לה במה לאחוז? ארבע שנים הם כבר נשואים. בהתחלה עוד היה נחמד ההורים שלו ושל נעמה שמו חסכונות, קנו להם דירת שני חדרים. אחר-כך חסכו לרכב, לא יוקרתי במיוחד אבל כמה שמחו! את הכול רשמו על שמו של גידעון, הרי ״הגבר בבית״. ההורים של נעמה חיים ביישוב קטן, גם הם גרדו מכל הבא ליד.
גידעון והאבא שלו פתחו עסק קטן. לא עשו ממנו הרבה, אבל מספיק למחיה. אבל גידעון התפוצץ מהאגו שלו, רצה יותר, ובסוף ריב עם אבא שלו הכל התרסק, וברוגז עד היום. שנה הוא יושב בבית ולא עושה כלום, לא עובד, רק מחכה למשהו לא ברור. ובינתיים עליו צרחות, ידיים כבדות. נעמה קורעת את עצמה בעבודה שישה ימים בשבוע, תמיד חסר כסף, והוא ממשיך להאשים. כבר חשבה לברוח להורים ליישוב, אבל שם דוחק, שתי אחיותיה גרות איתם, והיא לא רצתה להכביד.
***
היא ירדה מהבניין, קינחה דמעות, הלכה לכיוון הסופרמרקט. לא זה שמתחת לבית, לא, רחוק יותר שם זול יותר, וגם טוב לה להסתובב בחוץ ולא לחזור לבית הסגר.
בכניסה לאחד הסופרים עמד ג׳יפ מפואר. נפתחה דלת. מישהו, הולך בצליעה, ירד מהרכב. בזווית עינה זיהתה אותו.
– נעמוש! קריאת שמחה הדהדה.
היא סובבה במהירות את הראש:
– יונתן!
היה זה ידיד מהתיכון. יונתן היה עם מוגבלות גופנית מאז ילדותו, רגליים וידיים לא תמיד נשמעו לו אבל הלב שלו תמיד היה פתוח, כל השנים יחד מכיתה א’ עד י”ב. את רוב הזמן התגלגל בין בתי החולים, ולמרות הכאב היה התלמיד הכי מבריק בכיתה ובבית הספר. כל פעם שעבר טיפול, קצת השתפר להתהלך ולזוז.בסוף התיכון קיבל מצטיינות, יצא מהבגרות הולך, צולע קלות אך מלא רוח נעורים.
ועכשיו הוא הולך לרכב יוקרה, מלא ביטחון, מתקרב אל נעמה.
– את זה את? שמחתו מדבקת. לא ראיתי אותך שנים! לפני שנתיים התכנסנו. עדי סיפרה שהתקשרה – למה לא באת?
– החיים… עניינים, גמגמה, יודעת שאי אפשר להסתיר ממנו.
– הולכת לסופר? חייך ברוך.
– כן.
– יאללה, בא ניכנס יחד, גם אני צריך.
משך אותה ביד אל הסופר, לא זה שהיא התכוונה אליו. יקר מדי. בלבול קל עבר עליה והוא מיד הבין. התבונן בה בעין חדה, קרץ לעצמו דברים.
– נעמה…, ניסה לומר,
– לא, יונתן, מצטערת, אני אלך לסופר השני. אין לי איך להרשות לעצמי.
שלפה את ידה מהאחיזה, lowered her head והלכה למכולת השכונתית.
***
קנתה אוכל, ספרה כל שקל. בצאתה עמדה יונתן ליד הרכב. בגישה נחושה פתח לה את הדלת.
– תיכנסי.
ישבה לצידו בלי להבין, והוא מולי:
– תגידי לי מה קורה.
וכך, בשפת ילדה בוכה, ספרה לו הכל, בלי להסתיר כלום.
– תעזבי אותו וגמרנו!
– יונתן, לאן אלך? הכול רשום על שמו.
– אני אחד מעורכי הדין המובילים בתל אביב. לא רלוונטי מה כתבו, חצי שייך לך. שלף נייד, תני לי את המספר שלך.
זרקה מספר בחשש, שמע אזעקה אצל ניידה שיחק בכפתורים.
– שבת היום, ביום ראשון את פותחת תהליך גירושים. אני אגיד לך שלב-שלב מה לעשות. בואי, אני לוקח אותך הביתה. איפה את גרה?
– ברחוב שנקר, ליד הדואר.
– אני לא רחוק, גר בדיוק כאן, הצביע על מגדל חדש ויפה.
***
הגיעו לבניין שלה. הוא יצא, פתח לה את הדלת.
– זהו, נעמה, הגיע הזמן. את מקבלת שיחה ממני בראשון. אם קורה משהו בסופש, מתקשרים.
– אני פוחדת ממנו!
– אל תפחדי. חייך בעידוד.
***
נכנסה הביתה. מהכניסה חיכה לה גידעון:
– עם מי נסעת באוטו?
– פגשתי ידיד מהתיכון.
– אני רעב ואת מבלה להנאתך…
קללות, צרחות ומכה.
נעמה הפילה את השקית, ברחה לכיוון הדלת, בקושי נושמת מהשפלה וכאב. התנגשה שם ביונתן.
– כנסי לאוטו.
הושיב אותה, המשיך לנסוע.
***
התעוררה כשנכנסה איתו לדירת שלושה חדרים.
– יונתן, לאן הבאת אותי?
– זו הדירה שלי. פה אף אחד לא יעשה לך רע, אני לבד.
באותו רגע צלצל הנייד שלה. הקול הצורמני של גידעון נשמע:
– איפה את?!
שוב צעקות. יונתן לקח את המכשיר, בקור-רוח השיב:
– נעמה מתחילה בהליכי גירושין. הדירה נשארת לה.
– מה? מי אתה בכלל?!
– תתנגד תמצא את עצמך במעצר על אלימות במשפחה.
סיים את השיחה, החזיר לה את הטלפון. היא בכתה.
– מספיק, נעמה, תירגשי. לכי לרחוץ פנים, תירגעי. נשתה תה.
בזמן שנעמה הסתדרה, יונתן הרתיח מים, שלח הודעה כלשהי.
***
בקושי אכלו. יונתן היה נחוש:
– הולכים לסדר את העניין עם בעלך.
– לא, נצנץ הפחד בעיניה. אני לא…
– נעמה, קרץ בעיניים. את קובעת הכל. את החופש שלך.
למטה חיכתה ניידת משטרה כחולה. קצין יצא, הצדיע:
– עו”ד יונתן רפאלי, פקודתך.
הם לחצו ידיים, נתנו לה מקום.
***
דפקו בדלת הדירה.
– מי זה באמצע הלילה, גידעון פתח, מלא חשיבות עצמית.
– גידעון בן-ישי? שאל השוטר בקפידה.
– כן.
– יש לי כמה שאלות.
גידעון ירה לעבר נעמה מבט רותח.
– בואו, ייכנסו.
חדר השוטר, יונתן, אל הסלון, משך פרוטוקול.
– נעמה, תארזי את המסמכים ודברים ראשונים לחיים.
יונתן דיבר יציב, אבל בנפשה של נעמה זרחה שמש. אחרי שנים בלי אף אחד לצידה, רק קללות וצללים פתאום חבר מהעבר מחזיר לה קרקע בטוחה, לא חשבה אף פעם שתקבל נסיך, בטח לא אחד עם נכות, אבל הלב התמלא אורות חדשים.
הגישה לו מסמכים, ראתה בו נחמה חדשה. התחילה לאסוף תיק כמעט בלי לחשוב העיקר לצאת מהצל, לצאת לחיים. הרגישה שלעולם לא תהיה שוב לבד.
– סיימתי, אמר השוטר.
– תודה. תן לי רגע לבד איתו.
יונתן התיישב מול גידעון:
– ביום ראשון אשתך מגישה תביעת גירושין, תגיש גם אתה. אין לכם ילדים, יבצעו את זה ברבנות. חלק-חלק בדירה.
– ואם אני לא מסכים? והדירה שלי, הכל…
– אז נעמה מגישה גם תביעה אזרחית ותלונת משטרה. אני ראש וועד עורכי הדין במחוז. בית המשפט יקבל החלטה צודקת.
– אני אדבר עם אשתי לבד הלילה, אסדר איתה הכל.
– מי אמר שהיא תישאר אתך לבד?
– זו הדירה שלי!
– אז מיד יבוצע מעצר שלך בעוון אלימות במשפחה. היא תישאר כאן, אתה במעצר עד יום ראשון.
– טוב, שתלך.
– מעולה. ביום ראשון אני לוקח שניכם לרבנות.
***
הטלפון צלצל. נעמה חייכה, זו אמא. אחרי פרידה מגידעון, הקשר היה צולע. הורי נעמה, כבר שלושים שנות נישואים בשקט, לא אהבו רעיונות של פרידה, אבל זה לא עניין אותה כבר.
– אמא! קראה בשמחה.
– שלום, מאמי… קולה של האם שקט.
– הכל בסדר, אמא? נשמעת עצובה.
– את נשמעת שמחה שמחה שהתגברת עליו, נראה לי.
– אם להיות כנה? ממש כן.
– החיים שלך, תעשי מה שבלבך.
– אמא, התקשרת בשביל משהו?
– שירה רוצה להתחתן. עם בחור מהעיר. גם לא קל לו, אבל הם מאוהבים. המשפחות רוצות לעזור להם למצוא דירה קטנה בתל אביב, בלי חתונה מפוארת. אבל כל הזמן דואגת.
– תגידי להם לגור עם שירה אצלי, עד שיסתדרו.
– ואת איפה תגור?
– אמא, קולה נמלא מתיקות. אני מתחתנת!
– מה, עכשיו? עוד לא סיימת גירושין.
– הפעם לכל החיים. קוראים לו יונתן. אני אוהבת אותו בכל ליבי!
