יומן אישי, 3 במאי
היום אני לא מפסיקה לחשוב על מה שקרה אתמול ביום ההולדת של תמר. החלטנו, עידו ואני, לתת לה ליום הולדת 18 משהו שהיא רצתה כבר הרבה זמןקעקוע קטן של פרפר על שורש כף היד. בשביל תמר זו הייתה הגשמת חלום פשוט ותמים, אבל במשפחה שלנו, זה יצר סערה של ממש.
הסבתא, רחל, לא הצליחה להסתיר את הדאגה. היא אמרה לי שצריך מיד לעזור לנכדה “להיפטר מהזיהום הזה”. היא מבחינתה משוכנעת שקעקועים שייכים רק לעבריינים או נערים מופרעים, וזעזעה מכך שאפילו לא לקחנו את חוות הדעת שלה לפני שהלכנו עם תמר לסטודיו. ההורים של עידו מנגד לא ראו בכך שום בעיה. מבחינתנו, תמר כבר בגירהבת 18, תלמידה מצטיינת, ילדה שיודעת לעמוד על שלה. אנחנו סומכים עליה, וידענו שזה לא משהו שיגרום לה לצרות. להפך, היא חיכתה לרגע הזה כבר שנה.
החברים של תמר שמעו וקצת נבהלונתנו לה אינספור אזהרות, כאילו מדובר בצעד הרה גורל. מישהו אמר שאולי לא יתנו לה ללמוד באוניברסיטה, אחרים דאגו מה יגידו בראיונות עבודה, אולי בכלל לא תמצא זוגיות בגלל זה. אני בעצמי התלבטתיהאם אנחנו כהורים מתפקדים נהגנו נכון, או שהיינו צריכים לעצור אותה? מצד אחד, אני מבינה את המקום שממנו רחל באה. היא נולדה בארץ בתקופה אחרת, שבה קעקועים היו סמל לקשיים ולזמנים רעים, בטח לא משהו חגיגי.
ניסיתי להסביר לה היום, שבעידן שלנו זה כבר אחרת לחלוטין. קעקוע הוא כבר לא סימן לעבריינים או לסוג של התרסה חברתית, אלא ביטוי אמנותי ושל רצון אישי. בכל מקום במרכז, בתל אביב או בירושלים, צעירים ומבוגרים מסתובבים עם קעקועים, וזה קצת כמו תסרוקת חדשה או תכשיטלא סיפור דרמטי כל-כך.
העימות הזה בין הדורות ממש טלטל אותי. אני שואלת את עצמי: האם היינו אמורים להכתיב לתמר גבולות יותר נוקשים, לעזור לה לא להיחפז להחלטות שהיא עוד תצטער עליהן? או שדווקא התפקיד שלנו הוא לסמוך עליה ולתת לה מקום לטעות ולגדול?
בסופו של יום, כל הסערה התפוגגה כשהבנתי כמה תמר מאושרת. היא חייכה כל הערב, הראתה בהתלהבות את הקעקוע, וצילמה עשרות תמונות עם החברות. אפילו רחל, מתוך רצון לא להרוס את החגיגה, ניסתה לקבל בהבנה את השינוי שחל בעולם. חשבתי לעצמי שכנראה אין כאן תשובה אחת נכונה. יש משפחות שייתנו יותר חופש, ויש שיקפידו על יותר מסורת, כל אחד ומה שמתאים לערכיו.
רק דבר אחד בטוח ליאני אוהבת את הבת שלי וגאה בה מאוד, גם עם הפרפר הקטן שעל היד. בסוף, זה רק עוד שלב במסע ההתבגרות שלה ושלנו כמשפחה.
