אספתי את הבת שלי, נעמה, בדיוק מהגן, וכשהדבקתי לה חיבוק, היא שאלה אותי ברוגע: “אבא, למה היום אבא החדש לא בא לקחת אותי כמו תמיד?”
תגידו, חשבתי שאני מכיר את אשתי. עשר שנות נישואים, ילדה מהממת, חיים שבנינו משקית בסופר ועד ל-3 חדרים בבאר שבע. אבל באותו אחר צהריים, כשנעמה סיפרה לי על איזה מישהו שאותו היא מכנה “אבא החדש”, קיבלתי בוקס בבטן. הסתכלתי על יעל, אשתי, וחיפשתי סימנים כבר שנים משקרים לי?
יעל ואני הכרנו לפני עשור במסיבת יום הולדת של חבר, אצלה במרכז תל אביב. נשבעת לכם, ברגע שראיתי אותה, כוס יין ביד, צוחקת מאיזה בדיחה ששרד רק בין החברים הקרובים, ידעתי שאני עבוד. הייתה לה נוכחות בטחון עצמי שלא נגמר, כובשת חדרים בלי להתאמץ. לעומתה, אני הייתי עוד מתכנת חנון, כזה שממלא את הצלחת ופוגש את הסלט בפינה.
אבל איכשהו, דווקא אותי היא שמה לב אליו.
דיברנו כל הלילה על מוזיקה, חופשות, שטויות של ילדות. התאהבתי בה חזק תוך שניות. סוף סוף הרגשתי שמישהו רואה אותי בעיניים, באמת רואה.
שנה אחרי, התחתנו בטקס קטן על שפת הכנרת, וחשבתי שזכיתי בלוטו. ממש גזירת נחשון של מזל.
כשהגיעה נעמה, החיים התפוצצו בצבעים חדשים. הפסקנו לחשוב רק על עצמנו פתאום יש ילדה שמבחינתה אנחנו מרכז העולם, והפחד שלי לשבור דברים התחלף באושר מתוק.
אני זוכר את עיני יעל כשהחזיקה אותה לראשונה, מבטיחה לה בלחישה שתלמד אותה הכול. אני זוכר אותנו, כמו שני זומבים, מנענעים את נעמה בשלוש בלילה.
היינו תשושים, אבל מאושרים. היינו צוות.
יעל חזרה לעבודה אחרי חצי שנה סמנכ”לית שיווק בחברת-הייטק בתל אביב, חובבת מצגות ושליטה מוחלטת ביומנים. תמכתי בה על מלא.
גם אני עובד שעות משוגעות, אבל שרדנו. פיתחנו שגרה: יעל אוספת את נעמה מהגן, אני אחר כך מגיע לארוחת ערב, אמבטיות, סיפור לפני שינה. הכול דאווין של משפחה רגילה כן, גם ריבים על חלב שנגמר, מי שרח כלים ולמה חייבים להחליף אוטו. שום דבר שגורם לך לרעוד מפחד שהבסיס מתפרק.
עד הצהריים ההוא, כשיעל התקשרה אלי לעבודה.
“מאמי, אני צריכה טובה ענקית. יש לי פגישת הנהלה מטורפת אין מצב שאני יוצאת מוקדם. תוכל לקחת את נעמה מהגן?”
הסתכלתי בשעון, 15:15. אם אני רץ, אני מספיק.
“טוב, ברור.”
“אתה מציל אותי.”
דיווח קצר לבוס שאני “עם קלקול קיבה” (חפיף), וטסתי לגן. כשראיתי את נעמה, הפנים שלה הוארו כמו פיירוורקס. שכחתי בכלל כמה זה כיף לראות אותה מחייכת.
“אבא!” קפצה וחיבקה אותי, נעלי הספורט שלה מצפצפות.
כרעתי, עטפתי אותה. “מה, נסיכה קטנה, הביתה?”
“יאללה!”
לקחתי את המעיל שלה מהקולב, זה עם הארנבים והיא, כמו תמיד, התחילה לפטפט על מה שקרה. דווקא הייתי כל אוזן, עד ששאלה עם הראש מוטה: “אבא, איפה אבא החדש? הוא לא בא היום…”
הרגשתי שיד קפאה לי באוויר.
“מה, איזה אבא חדש?”
נעמה הסתכלה עלי כאילו הרגע שאלתי אותה אם מותר ללבוש כפכפים בינואר. “נו, אבא החדש. זה שבא לאסוף אותי ולוקח אותי אל אמא למשרד, ואחר כך לפעמים אנחנו עושים טיול או הולכים לגן חיות. בא עוד כשאתה לא בבית. הוא ממש חמוד, מביא לי לפעמים עוגיות.”
הדבר היחיד ששמעתי זה את הדופק שלי באוזניים. הצלחתי איכשהו לשמור על פרצוף נינוח: “הבנתי. היום אני כאן, תשמחי, לא?”
“כמובן!,” צחקקה, אפילו לא העלתה על הדעת שזה ביג דיל. “גם הוא תמיד מבקש שאקרא לו אבא, אבל מרגיש לי מוזר. אז קוראת לו אבא החדש.”
בלעתי רוק. “סבבה, הגיוני…”
כל הדרך היא פטפטה על הגננת דבורה ועל איך גיא התווכח איתה אבל בסוף התנצל. ניסיתי לחשוב, מי זה האיש הזה?! ומאז מתי יעל אוספת אותה לעבודה ולא מספרת לי?
בבית, הכנתי לנעמה שניצל תירס ופסטה הקלאסי שלה. בזמן שפתרה פאזל, הראש שלי טחן.
באותו לילה שכבתי במיטה, מסתכל על התקרה, יעל נרדמה. רציתי להעיר אותה ולשאול מה נסגר?! אבל פחדתי מהתשובה, אולי רציתי קודם לראות שזה אמיתי.
בבוקר, החלטתי. התקשרתי לעבודה אמרתי לבוס שיש לי בעיות בטן. קפצתי לגן בצהריים, וחניתי מעבר לכביש, מקום של מציצנים בסרטים. יעל אמורה לאסוף את נעמה בשלוש.
אבל כשיצאו הילדים, זאת לא הייתה יעל שלקחה את נעמה.
החזקתי חזק את ההגה. לא האמנתי.
מי שלוקח את הבת שלי תומר, העוזר של יעל במשרד.
הילד, צעיר ממנה ב-7 שנים. רק התקבל לעבודה, תמיד מחייך בתמונות, ראיתי אותו אולי פעם בחיים. פתאום הוא לוקח את נעמה כן, זה כבר יותר מדי קטעים.
הוצאתי את הנייד, התחלתי לצלם תמונות, הידיים רועדות. הרגשתי שכבר אין מוצא חייב לברר, לפני שאני עושה משהו קיצוני.
הם נכנסו לסקודה שלו. עקבתי מרחוק, שתי מכוניות בינינו, מת מפחד.
הם הגיעו ישר לבניין של יעל במרכז תל אביב. חנה בחנייה תת-קרקעית. הלכו יד ביד למעלית.
חיכיתי חמש דקות. עוד עשר. לא הצלחתי לשבת יותר.
נכנסתי מהכניסה הראשית. הבניין כמעט ריק. רק כמה נודדים וניקיון. נעמה ישבה בלובי על אחת הכורסאות המוזרות האלה, מחבקת דובי קטן.
כשזיהתה אותי חייכה. “אבא!”
התיישבתי לידה, כאילו כלום לא קרה. “היי, מאמי. איפה אמא? ומה עם הבחור שלקח אותך מהגן?”
הצביעה על דלת סגורה בקצה המסדרון: “שם בפנים. אמרו לי לחכות פה, להיות ילדה טובה.”
נישקתי לה את המצח. “תחכי לי פה, טוב? אבא עוד רגע חוזר.”
“בטח, אבא.”
פסעתי לדלת, רגשותיי הסתחררו. חלק ממני רצה לברוח הביתה, לחבק את נעמה, לשכוח מהעולם.
אבל לא.
נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת בבת אחת. סגרתי מאחוריי.
יעל ותומר התנשקו.
שנייה עמדנו בשקט והסתכלו עליי בהלם.
ניגשתי לתומר, הקול שלי נהיה נמוך וקר: “מה אתה עושה עם אשתי? מי אתה שתגיד לבת שלי לקרוא לך אבא?!”
תומר הביט ברצפה, שותק.
הבעת הפנים של יעל הפכה שלג. “תומר… מה אמרת לה?”
סובבתי אליה את הראש, מניע אותו מצד לצד: “אל תעשי את עצמך מופתעת. כל יום שלחת אותו לקחת אותה מהגן. לקחת אותה למשרד, לגן חיות. הגיע אלינו כשאני הייתי בעבודה. ומה עכשיו אני מגלה שאתם מתנשקים?”
“רן, בבקשה…” היא כבר בוכה. “לא ידעתי שהוא אומר לה לקרוא לו ככה… זה לא מה שזה נראה…”
“אל תעליבי לי את האינטליגנציה. זה בדיוק מה שזה נראה. רומן עם העוזר שלך, והשתמשת בבת שלנו בתור מסך עשן!”
ומצידה מלמול איבדתי שליטה, טעות, הייתה תקופה קשה, היית כל הזמן בעבודה, בלה בלה בלה. תומר מחכה שיגיע רכבת ליהוד.
הבטתי בו: “הדבר הכי נוראי פה? סיבכת ילדה בת חמש בכל הקלחת הזו. איזה מבוגר עושה דבר כזה?”
יעל נגעה לי בכתף: “רן, נוכל לעבור את זה…”
התרחקתי. “לא, יעל. זה נגמר. אין כאן יותר חתול ועכבר. סוף.”
“אתה לא מתכוון…”
“מעולם לא הייתי כל כך חד-משמעי.”
טרקתי את הדלת, לקחתי את נעמה ויצאנו החוצה. היא שאלה למה אני נראה עייף, אמרתי שיהיה לנו ערב כיפי אבא ובת.
כמובן, שום דבר לא היה בסדר. בכלל.
למחרת השגתי עורך דין, פתחתי תיק גירושין ותביעה להסדרי שהות מורחבים. החודשים שאחר כך היו כמו חומוס במקרר טחינה, בלגאן, מריבות. ולמרות שזה נשמע כמו סיפור הזוי מהטלוויזיה החינוכית צילומים מהמצלמות בגן ובבניין אישרו הכול. תומר כל הזמן אסף את נעמה. האנשים חשבו שיש לו אישור היה מתמצה בפרטים. גם במשרד הם נתפסו לא אחת לבד.
הדיין קבע חד-משמעית לטובתי: יעל איבדה הסדרי שהות מרכזיים בגלל ההזנחה והרומן. הדיין לא חס על אף אחד בסיפור הזה ניצול ילדה בשביל המהומה? לא בבית מדרשו. יעל נשארה עם ביקורים בהשגחה כל סוף שבוע שני.
והרומן דלף, כמובן, לחברה ואם חשבתם שהייטק לא יודעים לרכל, תחשבו שוב. שניהם פוטרו בשבוע. איזה סעיף על יחסים בלתי הולמים בעבודה וכל זה. אני לא ביקשתי, אבל לא התכוונתי להיות עצוב בשבילם.
לבגוד יש מחירים.
היו לילות שבכיתי קצת, כשהנעמה ישנה. אהבתי את יעל חשבתי שהיא לנצח. היא זרקה הכול בשביל מישהו שחושב שאפשר להחליף אבא בארגז כלים.
עכשיו, כל האנרגיה הלכה לנעמה. נשבעתי לגדל אותה חזקה, חכמה וטובה יותר מהגדולים שאיכזבו אותה. שלא תפקפק אפילו לדקה אם היא אהובה.
יעל מפרפרת, לפעמים, מגיעה לראות את נעמה בשליטה. ימי הולדת, מסיבות אנחנו משחקים משפחה מתקדמת. היא מחפשת עבודה כבר חודשים. ניסתה לבקש סליחה לא מעט, בעיקר באמצע הלילה בסמסים ארוכים.
לא סלחתי. עוד לא. אולי אף פעם לא.
אבל בשביל נעמה יושבים לפעמים ליד אותו שולחן כשהיא באה לביקורים מדברים שטויות, משחקים אותה משפחה. כי נעמה רק היא! ראויה לדעת ששני הוריה אוהבים אותה, גם אם הבית שלנו כבר לא אחד. אפילו אם אחד מהם פוצץ הכול עם החלטה אחת גרועה.
אין לי מושג מה צופן העתיד. לא יודע אם אי פעם אשוב לבטוח. הרעיון של הדייטינג מקפיא. עייפתי.
אבל ברור לי דבר אחד: אני אגן על נעמה בכל הכוח. היא תמיד תדע שהיא הכי חשובה. תמיד תדע שהיא באמת אהובה.
ואם אתם קוראים וחושבים “לי זה לא יקרה, אצלנו זה חזק”? תחשבו שוב. שימו לב לקטנות. תשאלו. תסמכו על הבטן. כי לפעמים האנשים שהכי סומכים עליהם אלה שבמיטה ובחיים מסתירים את ההפתעות הכי רציניות.
מה הייתם עושים אם הילד שלכם פתאום מספר על מישהו שלא שמעתם עליו? מתעלמים, או חופרים? סומכים על עצמכם, או משכנעים שזה סתם שטות של ילדים?
אני שמח שלא הנחתי לזה. כי מי יודע כמה זמן היה עוד נמשך, אילו שקרים היו נערמים?
הצלתי את נעמה מלגדול בבית של שקר.
וזה, לפחות, משהו שלעולם לא אתחרט עליו.
