היום הייתי צריך לאסוף את הבת שלי מהגן. היא בת חמש, ופתאום היא פונה אלי ושואלת: “אבא, למה אבא החדש לא בא לאסוף אותי כמו תמיד?”
חשבתי שאני מכיר את אשתי. עשר שנים יחד, ילדה יפהפייה, חיים שבנינו יש מאין. פתאום, כשנעה העלתה את המושג הזה של “אבא חדש”, הרגשתי זר לצד אשתי, תוהה כמה זמן היא מסתירה ממני אמת.
את דגנית הכרתי לפני עשור במסיבת יום הולדת של חבר. היא עמדה ליד חלון עם כוס יין אדום, צוחקת ממשהו שלא שמעתי. היה לה קסם בלתי רגילביטחון כזה, נוכחות ממגנטת. אני? הייתי מהנדס תוכנה ביישן, שתמיד סופר מילים לפני שמדבר. אבל איכשהו, היא בחרה בי.
שוחחנו כל הלילהעל מוזיקה ישראלית, טיולים באילת ובגליל, על הילדות בהרצליה ועל שטויות שעשינו בתיכון. התאהבתי מהר ועמוק; בפעם הראשונה באמת הרגשתי שמישהו רואה אותי, באמת רואה.
שנה אחר כך, התחתנו בחתונה קטנה ליד הכנרת. הייתי בטוח שזכיתי בפיס.
כשהנעה נולדה, משהו השתנה. זה הופך אותך פתאום למישהו שהאחריות עליו מוחלטת, ומעולם לא הרגשתי כזה פחד וכזו שלמות (ביחד) באותו הזמן.
אני זוכר את דגנית מחזיקה את נעה בפעם הראשונה, לוחשת לה הבטחות. אני זוכר לילות בלי שינה, כשאנחנו מחליפים משמרות עם הגרפסים והטיטולים. היינו שחוקים, אבל היינו צוות.
אחרי חצי שנה, דגנית חזרה לעבודהמנהלת שיווק בחברת הייטק ברחוב שאול המלך בתל אביב. היא חיה את הדדליין, המצגות, להרים פרויקטים בלתי אפשריים. תמכתי בה מאוד.
גם אצלי במשרד לא היה ממש שמונה עד חמש, אבל הסתדרנו. פיתחנו שגרה: דגנית בדרך כלל זו שמביאה את נעה מהגן, ארוחת ערב משפחתית, מקלחת, סיפור, חיבוק. דברים רגילים. אהבה של בית.
היתה בינינו תקשורת. ריבים פה ושםמי ישכח לקנות חלב, האם באמת חייבים לשדרג את האוטו, למה הכלים בכיוראבל אף פעם לא משהו שמערער לי את הביטחון בזוגיות שלנו.
עד אותו חמישי. הטלפון צלצל בעבודה.
“שחר, מתוק שלי,” דגנית נשמעה לחוצה, “אפשר טובה? אני חייבת להישאר לישיבת הנהלה. תוכל לאסוף את נעה מהגן?”
הבטתי בשעון. 15:15. אם אני יוצא עכשיו, אספיק.
“ברור, אהובה.”
“תודה, אתה מציל אותי.”
אמרתי לבוס שיש לי עניין משפחתי דחוף, וטסתי על האיילון לגן. כשהגעתי, נעה קפצה עלי בחיוך ענק. שכחתי כמה אושר יש בלחבק את הילדה שלי בסתם יום רגיל.
“נעה, בא לך הביתה?”
“כן!” היא קפצה, ואני עוזר לה עם המעיל הוורוד, זה עם הדובי על השרוול. בדרך הביתה פטפטה בלי סוףעל ליאן מהגן, על זה שיריב דחף ויובל ניסה לפייס, על ציור של ג’ירפה.
ואז היא שואלת:
“אבא, למה אבא החדש לא בא לאסוף אותי כמו תמיד?”
הידיים שלי קפאו באמצע הריצ’רץ’.
“מי זה אבא החדש, נעה?”
מבטה כאילו אמר, “אתה מגזים.”
“נו, אבא החדש! הוא תמיד לוקח אותי למשרד של אמא, ואז חוזרים הביתה. לפעמים הולכים יחד לגן העצמאות! שבוע שעבר היינו בספארי. הוא בא כשאתה בעבודה. הוא ממש חמוד, לפעמים מביא לי עוגיות.”
הרגליים שלי רעדו. עניתי בשקט: “היום אני הייתי פנוי, אז אספתי אותך. שמחה לראות אותי?”
“ברור!” היא צחקה. “בכלל מוזר לקרוא לו אבא. הוא תמיד מבקש, אבל לא מרגיש לי נכון. אז אני פשוט אומרת לו אבא החדש.”
המשכנו הביתה, ואני מעבד את המידע, מסדר לנעה ארוחת ערבשניצל תירס ופסטה, כמו שהיא אוהבתמשחקים בפאזל. הראש שלי איפה שהוא אחר: מי זה האיש? מה דגנית לא מספרת לי?
בלילה, אני מתהפך במיטה לצד דגנית הישנה, שוקל להעיר אותה ולדרוש תשובות, אבל משהו מרסן אותי. אולי זה הפחד, אולי הצורך להצטייד בהוכחות לפני שאטיח בה אשמות.
בבוקר לקחתי יום חופש, ואמרתי למשרד שאני חולה. בשתים עשרה בצהריים, אני אורב ליד הגן, רכב בחניה מול הכניסה, שלא ישימו לב.
דווקא לא דגנית אספה את נעה. זה היה יניבמזכיר אישי של דגנית. צעיר ממנה, נאה כזה, חדש יחסית בחברה, שקט אבל עם חיוך שמופיע מדי פעם באירועים של העבודה. הבטן שלי התכווצה.
צילמתי אותם בסתר כשהוא מחזיק את ידה של נעה, מוביל אותה לסיטרואן הכסופה ומסיע אותה ישר לבניין המשרדים של דגנית במרכז תל אביב.
חיכיתי עשרים דקות. לא יכולתי להתאפק יותר. נכנסתי ללובי. כמעט ריק. אני רואה את נעה על כורסה, מחבקת את הדובי. “אבא!”היא קוראתאני מתכופף, שואל אותה איפה אמא והבחור שהביא אותה. היא מצביעה על חדר סגור במסדרון.
“גיל, תחכה לי כאן, אני מיד חוזר.”
אני דופק דלת, דוחף פנימה. דגנית ויניב מתנשקים. השקט מלווה לשנייה, ואז אני מתמקד ביניב, הקול שלי קר כקרח:
“מה אתה עושה עם אשתי? מי נתן לך לבקש מהבת שלי שתקרא לך אבא?”
יניב העביר מבט לאדמה. שתק.
“דגנית, מה סיפרת לו?” שואלת אותי וחיוורת.
“אל תעשי הצגות,” אני אומר. “נפגשת איתו אחרי שעות. נתת לו לאסוף את נעה מהגן, לקחת אותה לסיורים בעיר. ועכשיו אני מגלה שגם בוגדת איתו.”
“שי, בבקשה… לא ידעתי שהוא אומר לה לקרוא לו ככה. זה לא מה שאתה חושב…”
“הפוך. זה בדיוק מה שאני חושב. לא רק שהרסת את המשפחה שלנו, שיתפת גם את הילדה שלנו במשחקים מלוכלכים.”
דגנית ניסתה להניח לי יד על הכתף. התרחקתי ממנה.
“מספיק. נגמר. אנחנו גמרנו.”
“אתה לא באמת מתכוון לזה…”
“מעולם לא דיברתי יותר ברצינות.”
לקחתי את נעה ויצאנו. בדרך חזרה הביתה היא שאלה למה אני נראה עצוב. חייכתי ואמרתי שנבלה רק שנינו הערב.
למחרת שטחתי בפני עורך דין, פתיחת תיק גירושים ובקשת משמורת מלאה. חודשים עקובים בגיהנום עברו עלי. תיעוד מצלמות מהגן ומהמשרד גיבה כל מילה שנעה סיפרה לי. יניב היה מגיע לקחת אותה, מוביל לבניין, דגנית הצטרפה אליהם. צוות הגן חשב שיש לו הרשאה, כי ידע את כל הפרטים.
בבית המשפט, השופט קבע משמורת מלאה אצלי. דגנית קיבלה גישה בפיקוח, פעמיים בחודש. השמועה התפשטה במשרדלא לקח הרבה זמן עד שפיטרו את שניהם בהתאם למדיניות על יחסים פסולים בין ממונה לכפוף. לא הייתי מרחם; לפעמים צריך להרגיש את התוצאות.
בכיתי בלילות. אהבתי את דגנית באמת, חשבתי שהיא החברה שלי לחיים. אבל היא זרקה הכל בשביל רומן חולף, גזלה מנעה את התמימות.
התמקדתי בנעהלהפוך אותה לאשה חזקה, טובה, כזו שלא תהיה חייבת לפקפק לרגע שהיא אהובה. כשדגנית באה לבקר, מתיישבים סביב אותו שולחן, מחייכים בשביל נעה, שואלים איך בגן. צריך להעמיד פנים שאנחנו עדיין משפחהכי הבחורה שלי ראויה לדעת שהיא אהובה, גם אם אבא ואמא כבר לא.
על מחילה עוד לא מדברים. אולי יום אחד כן, אולי לא.
אני לא יודע מה יוליד יום. לא ברור אם עוד פעם אחרשה להכניס מישהי לחיי. רק עצם הרעיון של דייטים מכביד עלי.
אבל דבר אחד למדתי: תמיד לשים את נעה ראשונה. תמיד להקשיב לאינטואיציה, גם כשנדמה לך שהכל רגיל ושקט. לשאול שאלות כשמרגישים שדבר-מה לא מסתדר, גם אם סביר שכולם יגידו שאתה מגזים.
אם הילדה שלך פתאום הייתה מזכירה מישהו לא מוכר בשם “אבא חדש”, היית ממשיך הלאה או מתחקר עד הסוף? שמחתי שסמכתי על האינסטינקט שלי. כך ניצלתי את נעה מלהיות חלק מבית שהבסיס שלו שקר.
כי בגידה הורסת, אבל אמוןהוא הבסיס לכל. מזכיר לי כל יום מה באמת חשוב: שהמשפחה שנשארת, זו שבנית באמת, היא זו שמובילים אותה באהבה ובאחריות.
