אספתי אותו ביום שלישי בערב, בדרך חזרה מהעבודה – הוא שכב ליד פח האשפה, רטוב, רזה ורועד, ופשוט… לא הייתה לי טיפת לב להשאיר אותו שם. התכופפתי, דיברתי אליו בשקט, והוא רק כשכש בזנב, כאילו מבקש הזדמנות. הרמתי אותו, הבאתי אותו איתי הביתה וייבשתי אותו במגבת ישנה. בכלל לא תיארתי לעצמי שזה יעורר סערה. כבר למחרת התחילו הערות. שכנה אחת אמרה: “נקווה שהכלב הזה לא תוקפני.” שנייה זרקה בקול: “היום אנשים אוספים כל דבר.” והחמור מכול היה כשאחראי הבניין דפק לי בדלת כדי להגיד שכמה שכנים מודאגים כי “הכלב פוגע באסתטיקה של המקום.” צחקתי מרוב עצבים. אסתטיקה? זה יצור חי, לא רהיט. אחר כך עוד שכן עבר ואמר: “לא סתם השכונה נראית ככה בזמן האחרון.” שניים אחרים התלוננו כי הוא נבח פעם אחת – כשאופנוען התקרב מדי. וכל פעם שיצאתי איתו לטיול, החלונות נסגרו. כאילו הבאתי מגפה. יום אחד, בזמן שטיילתי איתו, אישה ניגשה אליי ואמרה שהכלב “יביא פשפשים”, ושעדיף שיחזור “לאן שממנו הגיע”. שאלתי אותה מה זה אומר “לאן שממנו הגיע”, והיא משכה בכתף, כאילו חיים של חיה הם מטרד שיש להרחיק. זה החריף כשפתקים אנונימיים הופיעו על דלת הבית: “הכלב הזה לא שייך לכאן.” “תחשוב על אחרים.” “אזור שקט פה.” אפילו טענו שאני “רוצה להפוך את המקום לכלבייה”. והוא בכלל לא הפריע לאף אחד. אכל, ישן, והביט בי עם עיניים מלאות תודה, שאף אחד אחר לא שם לב אליהן. לקחתי אותו לווטרינר, רחצתי אותו, האכלתי אותו. כל יום שלו נעשה קצת יפה יותר, חזק יותר, רגוע יותר. אבל האנשים בשכונה התעקשו לצייר אותי בתור הנבל. שכן אחד אפילו סיפר לכולם שאני “מפר את השקט ברחוב”. מעניין, כי כשראה את הבת שלי משחקת איתו, פתאום אמר: “אה, טוב, אז זה בסדר.” ואז הבנתי: הבעיה היא לא הכלב. הבעיה היא אנשים שחושבים שכל מה שלא מתאים לאידיאל שלהם חייב להיעלם. צביעות במיטבה. היום הכלב עוד אצלי. קוראים לו קוקו. הוא כבר השמין, העיניים שלו מבריקות והוא למד לישון בלי פחד. השכנים לא אומרים דבר, אבל ממשיכים לחייך באי־נוחות כשאנחנו עוברים. ועדיין אני עומד על שלי: מעדיף לספוג מיליון הבעות פנים מקומטות של שכנים, מאשר להשאיר חיה תמימה למות ברחוב.

La receta de la felicidad… Todo el portal observó cómo se instalaban los nuevos vecinos en el segundo piso: la familia del jefe de sección de la fábrica, pieza clave de una pequeña ciudad de provincias. – ¿Y por qué han decidido vivir en un piso antiguo? – comentaba la jubilada doña Nina Andrés a sus amigas. – Con sus contactos, podrían haber pillado un piso en una urbanización nueva. – No juzgues por ti, mamá. Aquí vivimos en una “staliniana”: techos altos, habitaciones separadas y grandes, un recibidor amplio, y la galería parece otra habitación… – le replicaba su hija Anica, de treinta años, soltera y de maquillaje llamativo. – Además, ya tienen línea fija. No todos en nuestro bloque tenemos teléfono, solo tres de nueve pisos… – A ti solo te gusta chismorrear por el teléfono – le cortó su madre. – No te atrevas a irte a cotillear con esos, que son gente seria y ocupada… – Tampoco tanto, son jóvenes, la niña tiene nueve años, se llama Natalia… – respondía Anica, – casi de mi edad, bueno, cinco años mayores quizás. Los nuevos vecinos resultaron amables y sonrientes: Lidia trabajaba como bibliotecaria de colegio y Juan ya llevaba diez años en la fábrica. Anica lo contaba todo por el patio, donde solía sentarse con las vecinas junto a su madre. – ¿Y cómo sabes tanto ya? – preguntaban las demás mujeres, – eres peor que una fiscal. – Porque voy a llamar desde su casa. Ellos, a diferencia de algunos, me dejan – insinuaba Anica a las veces que le negaron abrir la puerta cuando sabían que se podía tirar media hora al teléfono. Así Anica se fue presentando y llamaba continuamente: a amigas o a compañeros del trabajo, quedándose horas, llegando a casa de los vecinos con modelitos nuevos o batas cómodas, intentando hacer amistad con la pareja. Un día vio cómo Juan cerraba la puerta del salón donde veía la tele en cuanto ella se ponía al teléfono. Aquello se repitió varias veces. Anica sonreía a Lidia e iba a la cocina después del teléfono, pero Lidia solo asentía y le pedía por favor que cerrara la puerta al salir. – No puedo, Lidia, tengo las manos llenas de harina – decía Lidia levantando las manos – y la puerta se cierra sola, es una cerradura francesa. – ¿Estás horneando otra vez? ¡Vaya cantidad de repostería haces siempre! Yo no tengo ni idea… – respondía Anica. – Sí, son bollitos de requesón para el desayuno. Pero por la mañana no da tiempo, así que aprovecho ahora… – Lidia sonreía y volvía a su masa. Anica se marchaba molesta por la frialdad. – Oye, Lidia, entiendo que te incomode decírselo, – comentó Juan una tarde, – pero nuestro teléfono está ocupado todas las noches por esa señorita, y mis amigos no pueden llamarnos. Así no puede ser. – Sí, entra como si fuese su casa y se queda horas… – coincidió su mujer. Esa tarde, Anica, arreglada y maquillada, volvió a sentarse en el recibidor para hablar por teléfono con su amiga. – Anica, ¿vas a terminar pronto? Esperamos una llamada – le avisó Lidia a los diez minutos. Anica asintió, colgó, pero sacó una tableta de chocolate: – Hoy vengo con dulce. ¿Tomamos el té para celebrarlo? Entró en la cocina y dejó el chocolate en la mesa. – No, mejor guárdalo. Si Natalia lo ve se va a antojar, y no puede comer dulce. Es alérgica. Así que nada de merienda. No te ofendas, pero aquí el chocolate es tabú. – ¿Tabú? ¡Vaya! Bueno, como queráis. Era para daros las gracias. – No hace falta que agradezcas nada, pero tampoco llames tan a menudo, salvo para urgencias, llamar al médico, ambulancia o bomberos, eso sí, a cualquier hora – se esforzó en explicar Lidia; – llaman a Juan del trabajo y Natalia se distrae del estudio. Anica cogió su chocolate y se fue sin replicar, convencida de que Lidia la rehuía por celos. – Está claro que sabe que soy más joven y guapa, por eso se pone celosa, – le contaba a su madre, – quería ser cordial, ni té me ha ofrecido… ¡y yo con mi chocolate! – Qué cabeza tienes… Te lo he dicho: no se mete una en la familia ajena – replicaba la señora Nina Andrés. – Ya te han dejado claro cuál es la puerta. Si quieres amigos, cásate, pon teléfono y deja que vengan a llamar a casa. Como último intento para acercarse a Lidia, Anica llegó con una libreta para pedirle la receta de los bollitos. – Venía a pedirte la receta de los bollitos de requesón. Ya es hora de aprender algo… – Pregúntale mejor a tu madre, las nuestras saben mucho. Yo lo hago a ojo y no tengo cantidades exactas – respondió Lidia, – además, hoy voy con prisa. A tu madre, a tu madre. Anica volvió a casa y, sin mucho convencimiento, fue buscando en la gastada libreta de recetas de su madre, repleta de apuntes de ensaladas, croquetas y pescado en escabeche. No le apetecía cocinar, y su madre hacía tiempo que no horneaba, por la salud. Sin embargo, encontró la receta con sorpresa de su madre. – ¿Será que piensas hornear en serio? – preguntó doña Nina Andrés. – ¿Y por qué te sorprende? – Anica dobló la hoja y cerró la libreta. – ¿Será que te has arreglado con Slavito? – inquirió la madre, – pensaba que habíais roto como con los anteriores. – ¿Y por qué íbamos a romper? – replicó Anica. – ¡Pues venga! Ya es hora de casarte. ¿Qué buscabas en la libreta? Quizás yo pueda ayudarte… – No hace falta, mamá. Me preparo mentalmente. A los pocos días, la casa olía a repostería cuando la madre volvió. – ¡Esto sí que es novedad! Huele a bollos – exclamó la madre – ¡Estás enamorada, fijo! – Baja la voz, mamá, – sonrió Anica – ven a probar. Y no son bollos, son bollitos de requesón. Tradicionales. La tetera en la cocina, las tazas y una fuente de doradas “rosquillas” ya en la mesa. – Tienes madera, hija, hace siglos que no horneabas conmigo y ha quedado muy rico… – Mamá, dime la verdad, ¿de verdad han salido bien? – ¡Pruébalos! ¡Están riquísimos! Anica recordó las palabras de su padre: “están comestibles”. – Pronto invitaré a Slavito a merendar. ¿Crees que le gustarán? – Seguro. Su padre no podía resistirse a estos bollitos… – se reía su madre. A partir de entonces, Slavito comenzó a ir a casa de Anica. Menos peleas, más risas, y madre acostumbrada a verla más en la cocina, ayudada por su novio. El día que anunciaron que se casaban, Nina Andrés no pudo contener la emoción: por fin… Anica cambió: adelgazó para la boda. Slavito le preguntaba a menudo: – ¿Ya no preparas bollitos? ¿Me harás empanadas para la boda? Prepararon la boda en casa: Anica con su madre y su tía. Cocinaron dos días, aunque apenas esperaban veinte invitados, casi todos familiares. La joven pareja se instaló en una habitación independiente del piso familiar. Un año después, pusieron teléfono en todas las casas del bloque. Anica llamaba a todos, pero ya no se enrollaba tanto: – Rita, lo dejamos aquí, tengo la masa subiendo y Slavito vuelve del trabajo. Hasta luego. Corría a la cocina, la masa subida como un almohadón, y con el corazón lleno: ya embarazada, de baja en breve, pero sin dejar de hornear para su marido, para ella, para los dos: bollitos de requesón caseros, deliciosos. Y su esposo la adoraba, por esos dulces y por todo el cariño que le daba.

Receta de la felicidad… Todo el portal observa

00

ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות האלו—בכל מקרה לא נראה לי שאתה יכול להרשות לעצמך כזו שרשרת! היא אמרה את זה בקול. כל כך חזק, שפתאום האוויר בחנות עצר. האור מהמנורות בתקרה נפל קר על הזכוכית, על הזהב, על היהלומים… על כל מה שנוצץ. ועדיין, הכי בלט הוא— בחור צעיר, בסביבות גיל 20, בקפוצ’ון מרופט, חולצה מוכתמת באבק וידיים סדוקות מעבודה. ידיים של מי שלא זכה לשחק יותר מדי בילדות… כי החיים לא נתנו לו זמן. הוא הסתכל על השרשרת כאילו זאת לא רק שרשרת. הביט בה באהבה. בהתרגשות. בתקווה. כאילו יש עולם שלם בשרשרת הזאת. המוכרת, אישה מעל גיל 50, שיער אסוף בקפידה וחיוך שלא מגיע לעיניים, עמדה עם ידיים שלובות, מסתכלת עליו כאילו הוא כתם על הרצפה המבריקה. — ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות האלו… גם ככה אני לא מאמינה שאתה יכול להרשות לעצמך שרשרת כזו! הוא משך את ידו מיד. לא מתוך בושה מהידיים… אלא כי הרגיש קטן. לא קטן כאדם— קטן מול הבוז. ובכל זאת… לא הלך. בלע את הרוק, השפיל מבט לשנייה, ואז שב להסתכל על השרשרת. כי הוא לא הגיע לשם כדי רק להסתכל. הוא הגיע לקנות. לאחותו. אחותו… שהייתה כל עולמו. שניהם לא זכו בילדות עם הורים שמחבקים אותם. לא הייתה “אמא” שתנגב דמעות, ולא “אבא” שיבטיח שיהיה בסדר. הייתה להם דלת כבדה ממתכת. מסדרון ארוך. ריח של חומרי ניקוי זולים עם דמעות. נטשו אותם בבית ילדים כמו מזוודות שאף אחד לא רוצה לאסוף. הוא היה קטן… קטן מאוד. לא הבין למה ההורים לא באים. אבל אחותו הבינה. וכל ערב, כשהאורות כבו והילדים האחרים נרדמו בעיניים אדומות, היא חיבקה אותו ולחשה: — אל תבכה… אני כאן. אני לא הולכת. היא קשרה לו שרוכים. חילקה איתו את פרוסת הלחם שלה כשהיה רעב. הגנה עליו כשצחקו עליו. החזיקה לו את המצח כשהיה חולה. קראה לו “אמא” בצחוק, כדי שלא תכאב האמת. כשהיו לו סיוטים, לקחה אותו לישון לידה וליטפה את שיערו, כמו אמא אמיתית. בעולם שלהם, אחותו הייתה הבית. השנים עברו. יום אחד, אחותו עזבה את המוסד. אימצו אותה. הוא לא הבין אז שלפעמים “אושר” בא עם כאב. בשבילה זו הייתה הזדמנות. עבורו… פרידה. בכה עד שנרדם, עם הראש בכרית, כדי שאף אחד לא ישמע. בבוקר שאחותו יצאה מהשער, חיבקה אותו חזק ולחשה: — בבקשה… לעולם אל תשכח שאתה מישהו. ושאני אוהבת אותך… גם אם החיים יפרידו בינינו. הוא הנהן. לא הצליח לדבר. הגרון נחנק מדמעות. נשארו בקשר במכתבים. בטלפונים רחוקים. ב“מתגעגע אליך” שנאמר בחטף. בהבטחה שיום אחד יהיה טוב. והיה. יום אחד גם הוא השתחרר מהבית. עם שק בגדים, נשמה עייפה ושאיפה אחת: לא להיות שוב חסר אונים. עבד. לא “עבד”—עבד כמו מבוגר, למרות שילד עוד בלב. אתרי בניה. מחסנים. מכבסות—הכול. לא משנה כמה קשה—העיקר לא לחזור לרעב ההוא. היו ימים שכאבה לו הגב כל כך, בקושי קם מהמיטה. ערבים שנרדם לבוש, ידיים מלאות שלפוחיות ולב ריק. אבל לא התלונן. כי כל יום אמר לעצמו: “בשבילה.” שבועיים קודם, אחותו התקשרה ובכתה. לא מעצב. מהתרגשות. — קבענו תאריך… אני מתחתנת. ואני מפחדת, אתה יודע? מפחדת להרגיש לבד… כמו אז. החזה שלו התכווץ. — את לא לבד. יש לך אותי. ואני אבוא. מבטיח. ואז נולד הרעיון לשרשרת. לא רצה משהו יקר להראות לכולם. רצה משהו יפה… כמוה. רצה להביא לה סמל. פיסת אור על כל השנים שהייתה לו האור. חסך שקל לשקל. ויתר על אוכל חם. הלך ברגל כדי לא לבזבז על אוטובוס. עבד שעות נוספות. הוציא את עצמו עד קצה היכולת. ובבוקר ההוא, נכנס לחנות. עם בגדים ישנים, כן. ידיים “מלוכלכות”, כן. אבל לב טהור. וכסף שנחסך ביושר. כששמעה המוכרת את מה שאמרה, הרגיש בושה ממלאת את לחייו. לא כי היה עני. אלא כי העולם גורם לך להרגיש מלוכלך… רק כי אתה לא נוצץ. הציץ בשרשרת ואמר בשקט: — לא באתי לגעת… באתי לקנות. המוכרת הרימה גבה, כאילו שמעה בדיחה. — בטח… ואני מלכת אנגליה. הוא לא חייך. לא נכנס בשביל הגאווה שלה. הוציא מהכיס שקית קטנה, מקומטת. בתוכה הכסף. שטרות מקופלים. מטבעות. כסף שנאסף בדם ויזע. הניח על הדלפק, בשקט, אחד אחד, כאילו כל מטבע היא חתיכה מהחיים שלו. המוכרת הביטה, ולראשונה… שתקה. כשהבינה שהסכום מדויק, החוירה. הוא נשאר רגוע. — אפשר לעטוף יפה, בבקשה? זה בשביל אחותי. יש לה חתונה. המוכרת ניסתה להתעשת. — אה… זה בשביל אחותך… אבל הוא הרים עיניים ואמר משהו שלא תשכח לעולם: — גבירתי… הידיים שלי מלוכלכות מעבודה. לא מבושה. ובזכותן… אחותי תחייך בחתונה. ואז הוסיף, בשקט אך חד: — ודעי לך… לא העוני מלכלך את האדם. אלא הבוז. לקח את הקופסה, אמר תודה בנימוס ויצא. כמה ימים אחרי, בחתונה, אחותו פתחה את הקופסה והחלה לבכות. לא בגלל השרשרת. בגלל שהבינה. הבינה שהילד הקטן שחיבקה בלילות במוסד—גדל. לא רק גבר הפך. הפך לאדם. חיבקה אותו מול כולם ולחשה: — אתה המתנה הכי יפה שקיבלתי מהחיים… לא השרשרת. הוא, עם עיניים לחות, ענה פשוט: — את החזקת אותי אז. עכשיו… תורי להחזיק אותך. ולראשונה אחרי שנים רבות… הרגישו שניהם שהם כבר לא ילדים נטושים. אלא שניים ששרדו. ביחד. 💬 אם הסיפור הזה נגע ללבך, השאר/י ❤️ ותשתף/י הלאה. אולי מישהו צריך היום לזכור שהכבוד לא נמצא בבגדים… אלא בלב.

יומן אישי ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות

00

Conseguí que mi hijo se divorciara y ahora me arrepiento: historias de nueras, suegras y segundas oportunidades en España

Ayer mi nuera volvió a dejarme a mi nieta el fin de

00

אני כל כך רוצה הביתה, ילד שלי ויגדור יצחקי יוצא אל

01

ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות האלה – בכל מקרה, אני בספק אם אתה יכול להרשות לעצמך כזה שרשרת! היא אמרה את זה בקול רם. כל כך רם, עד שנדמה היה שהאוויר בחנות עצר מלכת. האור הקר מהתקרה היכה בזכוכית, בזהב, ביהלומים… בכל מה שנצץ. אבל מעל הכל נצץ הוא – בחור בן עשרים בערך, עם סווטשירט מרופט במרפקים, חולצה מוכתמת באבק וידיים סדוקות מעבודה קשה. ידיים של מישהו שלא הספיק לשחק בחיים – כי החיים לא נתנו לו זמן. הוא הביט בשרשרת כאילו היא כל עולמו. באהבה. בהתרגשות. בתקווה. כאילו בשרשרת הזו יש עולם שלם. המוכרת – אישה בשנות החמישים לחייה, שיער מסודר בקפידה וחיוך שמעולם לא מגיע לעיניים – עמדה עם ידיים שלובות ומבט מזלזל. — ילד, אל תיגע בזכוכית עם הידיים המלוכלכות… ממילא אתה לא יכול להרשות לעצמך שרשרת כזו! הוא משך מיד את ידו. לא כי התבייש בידיים – הרגיש קטן מול הבוז. ובכל זאת… לא הלך. בלע רוק, השפיל עיניים, ואז חזר להסתכל על השרשרת. הוא בא לקנות – עבור אחותו. האחות שבלעדיה הוא לא היה שורד. הם לא זכו לילדות של חיבוקי הורים. לא “אמא, תנחמי אותי” ולא “אבא, תבטיח שהכול יהיה טוב”. הייתה דלת מתכת כבדה, מסדרון ארוך וריח של סבון זול מהול בדמעות. שניהם הופקדו לבית ילדים כמו מזוודות שאיש לא בא לאסוף. הוא היה קטן… קטן מאוד. לא הבין למה ההורים לא באים. אבל היא – הבינה. בלילות, כשכבה האור, הייתה מחבקת אותו ולוחשת: – אל תבכה… אני כאן. אני לא עוזבת. היא קשרה לו שרוכים, ויתרה על הלחם שלה כשהיה רעב, הגנה עליו מהצקות, החזיקה לו את הראש כשהיה לו חום, קראה לעצמה בצחוק “אמא” כדי שהאמת לא תכאיב מדי. כשסבל מסיוטים, היא הייתה מחבקת ומלטפת – בית היה אצלה בחיבוק. השנים עברו. וביום אחד – היא יצאה מהפנימייה. נמסרה לאימוץ. עבורה זו הייתה תקווה; עבורו – כאב שאין לו מילים. בכה עד שנרדם בלילה, ראשו בכרית. ביום בו עזבה, חיבקה אותו לחזק ולחשה: — תזכור תמיד שאתה שווה. ותזכור שאני אוהבת – גם אם החיים יפרידו בינינו. הנהן בראש, בלי מילים – הגרון נחנק. נשארו בקשר במכתבים, בטלפונים דלים, ב”מתגעגע אליך” שנאמר תוך כדי ריצה. ובתקווה – שיום אחד יהיה טוב. והיה. גם הוא עזב סוף סוף את בית הילדים – עם שארית בגדים, נשמה עייפה, ומטרה אחת: לעולם לא להיות חסר אונים. הוא עבד קשה. לא “עבד” – עמל. באתרי בנייה, מחסנים, מכבסות – כל עבודה. לא שינתה המשכורת – העיקר לא לחזור לרעב של פעם. היו ימים שכאב הגב לא אפשר לקום, ערבים שנרדם עם בגדים, ידיים מיובלות ולב עייף – אבל לא התלונן. כל יום הזכיר לעצמו: “עבורה.” לפני שבועיים, אחותו התקשרה בדמעות התרגשות: — קבענו תאריך… אני מתחתנת. אני פוחדת – שלא אשאר לבד, כמו אז. הוא הרגיש את הלב מתכווץ. — את לא לבד. יש לך אותי. אני אבוא, מבטיח. אז עלה לו רעיון השרשרת. לא משהו יקר לנפנוף – משהו יפה. משהו סמלי. שביב אור על כל השנים שהייתה האור שלו. חסך פרוטה לפרוטה, ויתר על אוכל חם, הלך ברגל כדי לחסוך, עבד שעות נוספות – נאבק עד תשישות. ובבוקר ההוא נכנס לחנות – עם בגדים קרועים, ידיים מלוכלכות, אבל לב נקי. וכסף – כסף שקנה ביושר. כשהמוכרת הטיחה בו לעג, הרגיש סומק של בושה. לא על העוני – על תחושת הלכלוך שהעולם שם עליו כי לא בוהק מבחוץ. הביט רגע בשרשרת, לחש: – אני לא רוצה לגעת. אני רוצה לקנות. המוכרת הרימה גבה – — בטח… ואני מלכת אנגליה. הוא לא צחק. לא בא למען האגו שלה. הוציא שקית קטנה, מקומטת – ובה שטרות, מטבעות – כסף שנחסך בדמעות. הניח על הדלפק, אחד-אחד, כאילו כל פרוטה היא חתיכה מחייו. המוכרת שתקה סוף־סוף. כשראתה שהסכום מדויק, העור שלה החוויר. הוא נשאר שליו: — אפשר לארוז יפה? זו מתנה לאחותי, לחתונה. היא ניסתה ליישר קול: — או… לאחות… אבל הוא הביט לה בעיניים ואמר – — גברתי, הידיים שלי מלוכלכות מעבודה. לא מבושה. ובזכותן אחותי תחייך ביום חתונתה. והוסיף לאט, חד: — שתדעי… לא העוני מלכלך את האדם – אלא הבוז. לקח את הקופסה, הודה ויצא. ועוד כמה ימים, בחתונה, אחותו פתחה את הקופסה ודמעות זלגו. לא בגלל השרשרת – כי הבינה. שהילד הקטן ההוא התבגר. והיה לגבר – ובעיקר – לאדם. חיבקה אותו מול כולם ולחשה: — אתה המתנה הכי יפה של החיים שלי… לא השרשרת. והוא, בעיניים דומעות, ענה בפשטות: — את החזקת אותי אז. עכשיו – תורי להחזיק אותך. ולראשונה זה שנים – הרגישו שניהם לא ילדים נטושים, אלא שני אנשים שחיים, יחד. 💬 אם הסיפור הזה נגע בלבך – השאר/י ❤️ ותעביר/י הלאה. אולי מישהו צריך להזכיר לעצמו היום – שֶׂכָּבוֹד לא לובשים על הגוף, אלא בלב.

בחור, אל תיגע בחלון הראווה עם הידיים המלוכלכות האלה

02

הרמתי אותו בערב שלישי, כשחזרתי מהעבודה – הוא שכב רטוב, רזה ורועד ליד פח הזבל, ולא יכולתי פשוט לעזוב אותו שם. התכופפתי, דיברתי אליו בשקט, והוא רק הזיז את הזנב בתקווה. אספתי אותו הביתה, ייבשתי אותו במגבת ישנה – ולא דמיינתי איזו סערה זה יעורר. כבר למחרת התחילו ההערות: שכנה אחת הזהירה, “שהכלב לא יהיה אגרסיבי”, אחרת רטנה בקול ש”כבר כל דבר אוספים היום”. ואז מנהל הבניין דפק בדלת לספר שכמה שכנים טוענים שהכלב מפריע לאסתטיקה של המקום. צחקתי מכעס – אסתטיקה? זה יצור חי, לא רהיט. אחר כך מישהו שוב העיר – “לא פלא שהשכונה נראית ככה לאחרונה” – ואחרים התלוננו כי הוא נבח פעם אחת על אופנוען שהתקרב. בכל פעם שהלכנו לטייל, התריסים נסגרו, כאילו הבאתי מגפה. יום אחד אישה ניגשה ואמרה: “הכלב הזה יביא חרקים, עדיף להחזיר אותו מאיפה שבא”. שאלתי למה היא מתכוונת – והיא משכה בכתפיים, כאילו החיים שלו הם מטרד שצריך להיעלם. ואז הופיעו פתקים אנונימיים: “הכלב הזה לא מתאים לכאן”, “תחשבי גם על אחרים”, “זו שכונה שקטה”, אפילו טענו שאני רוצה להפוך את המקום לעמותה. אבל לכלב לא הפרעתי – הוא רק אכל, ישן, והביט בי במבט מלא תודה שאף אחד לא רואה. לקחתי אותו לוטרינר, קילחתי אותו, האכלתי אותו – וכל יום הוא נעשה חזק, בריא ובטוח יותר. השכנים התעקשו לעשות ממני את הרעה בסיפור. אחד אף הלך לספר שאני מפריעה לשקט, אבל ברגע שראה את הבת שלי משחקת איתו, מיד שינה את דעתו. כאן הבנתי: הבעיה לא הייתה בכלב, אלא באנשים שמאמינים שכל מה שלא מתאים לאידיאל שלהם חייב להיעלם – צביעות בהתגלמותה. היום הכלב, שקוראים לו קוֹקוֹ, עוד איתי. הוא כבר שמן, עיניו מבריקות, ולמד לישון בלי פחד. השכנים שותקים אבל עדיין מעקמים פרצוף כשאנחנו עוברים. ואני? לא מוותרת: הרבה יותר קל לי להתמודד עם המבט שלהם – מאשר להשאיר חיה תמימה למות ברחוב.

Взех го във вторник вечер, докато се прибирах по улица

03

— ¿Cómo que no piensas ocuparte del hijo de mi hijo? — no pudo contenerse la suegra — Para empezar, no le hago ascos a Igor. Quiero recordarte que en esta casa soy yo, como buena esposa y madre, la que después de trabajar se encarga de la segunda jornada: cocinar, lavar y limpiar. Puedo echar una mano y aconsejar, pero no pienso asumir completamente las responsabilidades de los padres. — ¿Cómo que no piensas hacerte cargo? ¿Así que esa eres tú, una hipócrita? — Muy bien, Ritiña. ¿Para qué trabajar si no te pagan? — como era de esperar, en la reunión de excompañeros, Sveti no perdió la costumbre de criticar y juzgar a todo el mundo. Pero hacía ya mucho tiempo que Rita había dejado de quedarse sin palabras. Ahora tenía respuesta para todo, y no iba a dejar pasar la ocasión de poner en su sitio a la lenguaraz de Sveti. — Que tú tengas que pensar en de dónde sacar dinero, no significa que todos tengamos los mismos problemas — comentó Rita con despreocupación.— Mi padre me dejó dos pisos en Madrid. Uno donde vivíamos antes de divorciarse de mi madre, y el otro, que pasó de mis abuelos a él y luego a mí. Con esos alquileres, tengo para vivir y darme algunos caprichos, así que elijo trabajo por vocación y no por necesidad. ¿No fue por eso que cambiaste de médico a dependienta? En teoría era un secreto. Rita había prometido no contarlo. Pero si Sveti quería guardar esa información, habría hecho bien en no llamarla tonta en público. ¿De verdad pensaba que le iba a salir gratis? Si alguien iba a ser tonta allí, no era Rita. — ¿Dependienta? ¿Hablas en serio? — ¡Tú prometiste no decir nada! — chilló Sveti, a punto de llorar, agarrando el bolso y saliendo del restaurante. — Bien merecido lo tiene — dijo Andrés tras un silencio incómodo. — Ya era hora. Nadie la aguanta, ¿para qué la has invitado? — añadió Tania. — Fui yo, por intentar reunir a todos — se disculpó Anna, que era la antigua delegada. — Recuerdo que Sveti nunca fue la mejor persona, pero uno espera que la gente cambie. Al menos algunos. — Ya ves que no siempre — se encogió de hombros Rita. Las risas volvieron y luego le preguntaron a Rita por su trabajo. La curiosidad era normal, sin malas intenciones; pocos conocen a fondo ese campo y suele haber bastantes mitos. Rita fue desmontándolos durante la charla. — ¿Y para qué tratarlos si no tiene sentido? — preguntó alguno. — ¿Quién dijo que no? Verás, tengo a un niño de cinco años. El parto salió mal, hubo hipoxia y el crío va más despacio. El pronóstico es bueno: habló al cumplir tres, va a terapia de lenguaje y neurología. Tiene todas las papeletas para ir a un cole normal y no tener problemas en el futuro. Pero si no le prestan atención, la cosa habría sido muy distinta. — O sea, que sin preocuparte por el dinero, haces algo útil para la sociedad — resumió Valerio. Después hablaron de sus vidas, parejas y familias. Entonces Rita, de repente, sintió que alguien la observaba. Lo achacó a la paranoia, pero fue una sensación difícil de ignorar. Se giró discretamente, pero nadie parecía mirarla. Siguió con sus amigos y al rato se olvidó del extraño presentimiento. Pasó una semana desde la reunión. Una mañana, saliendo para trabajar del garaje, vio que tenía el coche bloqueado. Llamó al número que aparecía en el otro coche y el dueño bajó enseguida, disculpándose mil veces. — Lo siento, de verdad. Estaba de paso y no había sitio, solo así podía aparcar. Soy Max. — Yo soy Rita — se presentó, sintiendo enseguida simpatía por aquel chico: su actitud, la ropa, hasta el perfume. Sin pensárselo, aceptó quedar con él. Y luego en otra cita. Y a los tres meses no se imaginaba sin Max, especialmente porque tanto su madre como su hijo Igor la aceptaron como una más. El niño tenía sus particularidades, pero Rita, por su trabajo, supo acercarse a él y hasta aconsejarle a Max nuevos métodos para mejorar su relación y sociabilizar. Al cumplir un año juntos, se mudaron. Rita llevó sus cosas al piso de Max e Igor y puso su apartamento en alquiler con la misma agencia que gestionaba sus pisos madrileños. Fue entonces cuando empezaron los primeros avisos. Al principio, cosas pequeñas: “Ayuda a Igor a prepararse”, “quédate un rato con él mientras yo voy al súper”. Era aceptable, ya que se llevaban bien y cuando Max le pedía algo, Rita estaba libre. Pero las peticiones cada vez pesaban más. Rita tuvo que dejar claro a Max que Igor era, ante todo, responsabilidad suya. Que estaba dispuesta a ayudar, pero no a cargar con más de la quinta parte de los cuidados, porque bastante tenía en el trabajo con niños con necesidades especiales. Max aceptó, pero antes de la boda, la madre de Max empezó a hablar del programa de rehabilitación del nieto, dejando claro que Rita debería encargarse cuando no estuviera trabajando. — ¡Un momento, por favor! — les frenó Rita. — Max y yo tenemos un acuerdo: tú te ocupas de tu hijo. Yo no te pido que vayas a limpiar la casa de mi madre o que le arregles las cosas; me apaño yo sola. — Venga ya… — refunfuñó la suegra. — No compares una madre adulta viviendo sola con un niño. ¿Piensas seguir haciéndole el vacío a Igor después de casarte y pretendes que lo aceptemos? — Yo no rechazo a Igor. Recuerda que soy yo quien, después de trabajar, hace de madre y esposa en esta casa: comida, colada, limpieza. Pero no voy a cargar también con la rehabilitación de Igor. Él es tu hijo, Max, y quien debe ocuparse eres tú. Puedo ayudar de vez en cuando, pero no asumir toda la responsabilidad. — ¿Cómo que no piensas hacerlo? Vaya, qué hipócrita… Con lo bien que hablas de tu vocación delante de tus amigos, pero cuando hace falta cuidar de un niño no te pueden ni pedir ayuda. — ¿De qué hablas? — preguntó Rita, confusa. De pronto recordó que la madre de Max trabajaba a veces de friegaplatos en el restaurante donde fue la reunión de compañeros. Ató cabos enseguida. — Ah, o sea, que me lo habéis montado todo para cargarme el niño enfermo, ¿verdad? — ¿De verdad pensabas que querría estar contigo si no fuera por lo de Igor y tu trabajo? — espetó Max. — Si no, ni me habrías llamado la atención… — ¿Ah, sí? Pues deja de mirarme — Rita se quitó el anillo y lo lanzó al que ya era su exnovio. — Te vas a arrepentir — amenazaron él y su madre. — Ningún hombre decente quiere a una sosa sin trabajo de futuro ni dinero. — Tengo dos pisos en Madrid, así que por dinero no será — contestó Rita. Y, disfrutando de cómo cambiaba la cara de Max y su madre, fue a hacer las maletas. Por supuesto que intentaron arreglarlo. Llegaron las promesas de que él se ocuparía del niño, que nunca volvería a hablarle así, que estaba estresado, que la amaba, que no volvería a pasar. Evidentemente, Rita, que tonta no es, no se lo creyó. Al final hasta bromeó diciendo que Max había perdido su ratoncita, y la única que no parecía lamentarlo era ella misma. Luego lo contó con humor a sus amigos, y Rita sigue esperando encontrar a alguien que la quiera no por dinero o habilidades, sino por lo que es. Y mientras tanto, le basta con su trabajo, sus amigos y —por qué no— pensar en adoptar un gato, que seguro aprende antes que algunos hombres.

¿Cómo que no piensas ocuparte del hijo de mi hijo?

00

הרמתי אותו בערב שלישי בדרך חזרה מהעבודה – שכב רטוב, רזה ורועד ליד הפח, ולא הצלחתי להשאיר אותו שם. התכופפתי, דיברתי אליו בשקט, והוא רק הזיז זנב בבקשת סיכוי. הבאתי אותו הביתה, ייבשתי אותו במגבת ישנה, ולא תיארתי לעצמי איזו סערה אצית. כבר למחרת התחילו לחשושים – אחת השכנות שאלה אם הכלב לא יהיה תוקפן, אחרת לעגה בקול על כך ש”אוספים פה כל דבר”. הכי גרוע היה כשהוועד דפק על הדלת כדי לדווח ששכנינו “מודאגים שהכלב פוגע באסתטיקה של הבניין”. צחקתי מרוב תסכול. אסתטיקה? זה יצור חי, לא ספה! אח”כ שמתי לב שחלונות נסגרים בטריקה כשאני יוצאת איתו, ושמותירים פתקי אזהרה אנונימיים: “הכלב הזה לא שייך כאן”, “תחשבי על האחרים”, “כאן זה אזור שקט”. זרקו אפילו שאני מנסה להפוך את המקום לכלבייה. הכלב לא הפריע לאיש – רק יישר אליי עיניים מודות, אכל וישב בשקט. טיפלתי בו, חיסנתי והאכלתי אותו; בכל יום התעצם והתחזק, בעוד אנשים הפכו אותי לאויבת השכונה. אחד טען ש”אני מפרה את השקט”, אבל כשראה את בתי משחקת איתו – מיד התרכך. אז הבנתי: הבעיה היא לא בכלב. הבעיה היא באנשים שחושבים שכל מה שלא תואם את האסתטיקה הפרטית שלהם – צריך להיעלם. צביעות ושיפוטיות במיטבן. היום קראו לו כבר קוֹקוֹ – בריא, רגוע, והעיניים שלו נוצצות. השכנים עוד זורקים מבטים עקומים, אבל אני לא מוותרת: אלף פעמים אעדיף את המבטים שלהם, מאשר להשאיר יצור תמים למות ברחוב.

אספתי אותו ביום שלישי בערב, בדיוק כשחזרתי מהעבודה.

04