אסור לקחת דבר שאינו שלך

אסור לקחת את מה שלא שלך
רפאל ודליה היו אנשים משכילים, שניהם עבדו כמדענים במכון מחקר בתל אביב; רפאל היה פרופסור, ודליה ידעה איך לבשל כמו אמא פולנייה. בתם היחידה, נועה, הייתה מוגנת מכל רע – כל דבר נרקם במיוחד בשבילה. תמיד הבית מלא אורחים, אנשי תרבות, קולות צחוק מלאים חום.
דליה, את שומרת על סגנון אלגנטי היופי והטעמים שלך מעוררים תיאבון מרחוק! היו מגחכים האורחים, כשמגישים להם חלה ענקית שמעוררת זכרונות ילדות.
נועה למדה טוב בבית הספר, אף פעם לא הצטיינה בגדול, אבל תמיד דאגה לארבעים וחמישיות. ההורים לא הכבידו עליה, נועה עצמאית ואחראית מגיל צעיר; שבה מבית הספר, מתחלפת לבגדים נוחים, אוכלת דג אמנון או סלט ירקות, ומתחילה שיעורים בשקט.
נועה, היית בחוג פסנתר? שאלה דליה, עיניים מלאות ציפיה.
כן, אמא, ענתה, חזרתי עכשיו.
נועה אהבה לנגן בפסנתר. כשידיה נוגעות בקלידים, השכיחה את העולם החיצוני, ושוקעת ברבדים מוזיקליים. המורה תמיד ציינה אותה כדוגמה.
שנות בית הספר עברו חולפות במהירות הימים כמו חול נמס. נועה הייתה מקובלת, תמיד עוזרת, גדולה מהחיים, חולמת להירשם באוניברסיטת תל אביב ולהתקרב לצל של המשפחה.
מה לך לדאוג, נועה? הייתה אומרת חברת הילדות חן, ההורים שלך עובדים באוניברסיטה הגדולה, תמיד יהיה מקום עבורך… אני, בכלל, הולכת לעבוד; קשה לאמא שלי לבד, שקל הוא מטבע נדיר אצלנו…
אל נועה לא הגיע מגע של מחסור; עבור דליה ורפאל, כל הרגעים הם מתוקים ומול המתנות.
אמא, אבא, אני רוצה שמלה חדשה ונעלי עור לערב סיום! הודיעה נועה.
ברור, ילדה, חייכה דליה, מחר נעשה סיבוב בדיזנגוף.
בחנויות קנו לה שמלה יפה ונעליים מתאימות, ומיד לאחר מכן הגיעו טקס הבגרות, הבחינות, ומסיבת הסיום, שמיים נפתחים לחיים חדשים.
נועה נרשמה לאוניברסיטה, חוקי המשפחה פעלו דליה דאגה לשיחה עם המרצים, הקשרים נסתרים אבל נועה יכלה גם לבד, רק שמסורת בית ומשפחה חזקה.
נו, סוף סוף הבת שלכם סטודנטית! צחקה נועה, כששמה הופיע ברשימות.
מזל טוב, ילדה שלי! אמר רפאל והעניק לה סלולרי יקר, אז עוד לא לכל אחד היה כזה.
נועה התלהבה מלימודי הנדסה כל שעה הייתה חלומית: דינמיקה, מסיבות סטודנטים, עבודות וכימיה של נעורים. עולמה השתנה מקצה לקצה; עם חן כמעט ולא נפגשה חן עבדה במפעל, עולמות נפרדים, דיבור אחר.
בלילות קיץ, הצטרפה לצוותי בניה בגליל, חופשה צבעונית וכיף. כולם אהבו אותה, אבל אהבת אמת עדיין לא הגיעה, רק ידידות ומפגשים חולפים.
בסוף שנה אחרונה, נועה פגשה את איתן. גבר ששירת בצבא, עבד במרכז לתיקון מכשירי חשמל. הם נפגשו במקרה בסינמטק, נועה באה עם חן.
היי, בנות, אפשר להצטרף? שאל בחיוך, ונעץ מבט ישיר בנועה.
חן ענתה, בטח, איתן הביט רק בנועה.
כעבור זמן, קבעו לצאת יחד. איתן ליווה אותן הביתה, קודם חן ואז נועה, וביקש מספר טלפון.
איתן היה גבר מושך, נדיב, וחברותי נועה התאהבה. אחרי כמה חודשים הם נישאו. ההורים בירכו אותם, איתן מצא חן שהאיר להם את הלב.
נועה עבדה קצת אחרי הלימודים, ואז יצאה לחופשת לידה והביאה לעולם בן עידו. חייה עם איתן היו שמיים. הוא אב מסור ובעל נאמן, מגונן ותומך.
אמא, איזה מזל שזכיתי באיתן! אמרה נועה, אני מרגישה איתו בטוחה כמו חומה.
דליה חייכה, אמת, איתן משפחתי אמיתי, רפאל אוהב אותו כמו בן, שניהם צחקו שיחקו שחמט וקיימו שיחות פילוסופיות.
החיים שינו מסלול
אבל חלומות חמקמקים עידו היה בן חמש כשאסון התרחש. נועה ואיתן היו בנסיעה, פתאום רכב דו-גלגלי חצה את הדרך במהירות… נועה עפה מהאוטו אולי זה הציל אותה; איתן נספה. עידו היה אצל סבתא וסבא.
אלוהים, למה? לחשה נועה בבית החולים, דליה איתה.
תודה לאל, נועה, התאוששת, בכתה דליה, רק שברים, אבל את חיה.
נועה קברה את איתן כשהיא בכיסא גלגלים. שיקום ארוך, ההורים עזרו, הדיכאון הכה, רק עידו החזיר לה חיים.
תודה, אלוהים, תודה על עידו… התפללה מול מזוזה, בלעדיו הייתי אבודה.
נועה התחילה מחדש.
אמא, החלטתי לעבור לחוף ים יש לנו בית בנתניה, רוצה לגור שם. האוויר טוב לי, גם עידו אוהב ים. תבואו לבקר, כאן כל פינה מזכירה את איתן.
ההורים הסכימו. נועה התמקמה בחופית, עבדה מנהלת במלון, נפגשה עם אנשים. עידו למד בבית הספר. בסופי שבוע ים, שמש, שלווה, גלים מפנקים.
יום אחד, איבדה נועה את טבעת הנישואין בחול. הטבעת היתה סמל זיכרון איתן. חיפשה, בכתה.
למה את בוכה? קול גברי הופיע, מה קרה?
הטבעת נעלמה, היא יקרה לי מאוד
מי הולך לים עם תכשיטים?
אני. עוד שאלות?
טוב, אעזור, אמר האיש, קוראים לי דניאל, שלך?
נועה, אמרה, וסיננו חול דרך האצבעות, לבסוף הטבעת הופיעה בבגדיה.
תודה, דניאל.
את כאן בחופש? שאל דניאל, אני עם חבר, הוא לא יצא מהמלון אחרי שילוב יותר מדי אלכוהול אתמול… אני לבד על החוף.
אני דווקא גרה פה, ענתה בשקט.
המשיכו לדבר, דניאל הזמין אותה לבית קפה.
כדאי להתרחק מהשמש, חייכה נועה, אפשר לשבת לקפה, חם היום.
בבית קפה ממוזג שתו שייק קר. עידו אצל סבא וסבתא לשבועיים, נועה שלחה אותו לבקר, לקראת בית ספר יחזור. דניאל אמר מיד שהוא נשוי, יש לו ילדה, עובד בשדה התעופה בן גוריון.
נועה סיפרה את סיפור חייה, את האסון שאירע.
התחלתי מחדש, אמרה, עידו הוא הטעם לחיים.
היה קל לדניאל, אדם פשוט, לב פתוח, צחוק. אחרי קפה הלך עמה עד הבית ונפרדו. שלושה ימים לאחר מכן, דניאל חיכה לה עם זר ענק כששבה מהמלון.
היי, התגעגעתי, צחק דניאל, מגיש את הפרחים.
שלום, נועה שמחה לראות אותו, מחר מתחיל לי חופשה, אוכל לוותר על עבודה קצת.
יופי, נהיה יותר זמן יחד, שמח דניאל, “אז תכירי גם חבר שלי נלך למסעדה, נציין את החופשה שלך.
אכלו במסעדה בחגיגות, וכשחזרו, דניאל נשאר. דברים קרו כפי שקורים, רגעים של אהבה.
וואו, התאהבתי, הודתה נועה בליבה.
מאז מות איתן, לא הייתה לה זוגיות. כל החופשה בילו יחד. דניאל לקח חופשה מהעבודה. אבל למרבה הצער דניאל היה חייב לחזור לביתו. הפרידה הייתה קשה. שבוע אחרי, דניאל התקשר.
נועה, אני בא שוב… לא יכול בלעדייך. סיפרתי הכל לאשתי, היא הגישה גירושים.
ניסיון חוזר מהגורל
שמחה ששטפה את נועה; לא חשבה על כאב של אשתו ובתו של דניאל.
אני אישה וגם לי מגיע אושר, אמרה לעצמה.
דניאל חזר, התחתנו אחרי הגירושים. שנה אחרי נועה ילדה בת. כולם חיו אושר.
אך הגורל לא נח. אחרי עשר שנים דניאל התחיל להתרחק, העיר מלאה פיתויים, ים וגברים, נסיונות, בגידות. ריבים, דניאל בהתחלה שיקר, אחר כך הודה. נועה ראתה אותו עם בנות צעירות.
הגישה תביעה לגירושין, דניאל חזר לעירו, פיוס מחודש עם גרושתו. המשיך לשלם מזונות טובים, לא נטש את הבת. הילדים גדלו, התבגרו. עידו עבר לסבא וסבתא, למד באוניברסיטה, נישא שם. הבת נשארה עם נועה, נישאה ועברה לבית משלה.
נועה אימא לשלושה נכדים. כולם באים לבקר, ההורים המזדקנים גם מגיעים עם עידו. החיים הילדים, הנכדים, המשפחה.
ודניאל? נעלם מעולמה. נועה החליטה שלעולם לא תתאהב שוב, בטוחה:
אהבתי לגבר נשוי הייתה טעות… אסור לקחת את מה שלא שלך, אושר שנבנה על כאב של אחרים
נועה למדה לשמור את הלב, חוששת מהבומרנג של הגורל. מאז היא בוחרת להיות לבד.
תודה שקראתן ושקראתם, תודה על התמיכה. שהאור ימלא לכם את הדרך.