אנשים שונים
נועה היתה ילדה לא רגילה. גם עמוס וגם תמר ידעו שהם אחראים הם פיתקו את הבת שלהם יותר מדי. אבל איך אפשר היה שלא. כל כך יפה, כל כך עדינה, וכמה קשה היתה הדרך עד שהיא באה אליהם. תמר פשוט לא הצליחה להיכנס להריון. מה הם לא ניסו. כל הרופאים, אפילו ביקרו ברמב”ם בחיפה. כולם עשו אותה בדיקות והרימו ידיים: “הכול בסדר”.
אם הכול בסדר, למה אין להם ילדה? במקרה, באחד התורים, אישה מבוגרת הציעה להם לבדוק אצל מרפאה עממית ביפו. הם מצאו מישהי כזו, ששמה להם תמיסה מסריחה. תמר שתתה כל יום, כאילו באיזה חלום ערפילי והריח פילח את הנשמה, ואז פתאום היא נכנסה להריון. לא היה גבול לאושר. עמוס שמח כל כך, שהשכנים בבניין התהפכו במיטות.
ההריון היה בלתי אפשרי, כאילו הגוף לא רוצה להחזיק את התינוק. תמר כמעט לא יצאה מהבית, בחילה שטפה אותה מכל פינה, גם ריח של כוסברה היה מפיל אותה, הידיים והרגליים התנפחו כאילו היא רקדנית בולשוי שנפלה לתוך סלע. עמוס פחד שהיא לא תצליח. בלילות דאג להביא קערות, מגבות, להכין תה. ובלידה, אחרי כעשר שעות של התייסרות, הרופאים הורו: קיסרי. נועה נולדה חלשה, עייפה, ותמר איבדה המון דם, שבוע בין חיים למוות. תמר שרדה, ואחרי חודשים בבית ילדים תל השומר, חזרה איתה סוף-סוף הביתה. עמוס היה בעננים.
עכשיו, באמת יש להם משפחה. בית שמח, בדיוק כמו שתכנן עמוס בחלומות אבל כל החלום, תמיד, ממוסך בערפל מוזר.
כשהייתה בת חמש, שב עמוס יום אחד מהעבודה, התיישב מול תמר ואמר:
תמרי, צריך בית. מה נחיה כאן בחדר הזה לנצח? עכשיו נועה קטנה, אבל עוד מעט היא תגדל, אין לה מיטה משלה, אין חדר.
תמר אהבה לתמוך בעמוס, אבל בכסף? מאיפה יבואו שקלים כאלה?
חשבתי על זה, אמר עמוס, אפשר לבנות הכל לאט, בלי לחץ, חדר אחרי חדר, ואז בסוף יש בית מסודר.
תמר שמעה אותו וידעה שהוא צודק. אישה ישראלית, רוצה סוף-סוף בית משלה. בית שמרים קירות כמו חומת יריחו.
אבל אז, חצי שנה לאחר מכן, החלה נועה לחלות. בכלל התחילה מצינון, אחר כך אוזניים, אחר כך לא ברור איפה. בית החולים נהיה התחנה המרכזית שלהם תל אביב, חיפה, אפילו בירושלים. חובות הצטברו כמו ענן אבק נודד בנגב. אבל בסוף, במין ערפל חלומי של רופאים, תרופות ותקוות, נועה הבריאה.
החובות העיקו, החלום על בית נשאר כמו שיר ברדיו ישן שאף אחד לא שומע. תמר יצאה לעבודה במפעל ביבנה, עבדו קשה. רק כשנועה כבר הייתה כמעט בת 14, הצליחו להחזיר את כל הכסף לבנק.
אבל הנערה תמיד רצתה עוד, עוד שמלה, מעיל, נעליים, תיקים כמו שירחלי לובשת. בסוף גם הגיע הסיום של בית הספר. תמר ועמוס חסכו כל שקל. חשבו, אולי תסיים, תיסע, ואז… ואכן, נועה התקבלה ללימודים באוניברסיטת תל אביב. עמוס הצליח לסיים לבנות קירות לבית, אפילו שלא היה חלונות אמיתיים, רק לוחות דיקט, אבל זה כבר היה בית.
יום אחד, יום שישי, חזרו תמר ועמוס מהעבודה על הבית. עייפים אך מאושרים היום התקינו שני חלונות. פתאום צלצל הפעמון, ודלת החלומות נפתחה, כאילו בבת אחת זרקו אותם לחלום מוזר.
נועה עמדה שם עם בטן ענקית. אחריה נכנס יובל, בחור רזה עם קוקו.
אמא, בואי, פה בפנים יש לי תינוק עם יובל. הכירי זה יובל. מעכשיו גרים איתנו, נתחתן.
יובל רק הנהן ובלע מסטיק.
נועה, למה לא אמרת כלום?
בשביל מה? לשמוע שוב על ערכים יהודיים?
ומה עם הלימודים?
לי טוב גם בלי זה. יובל בכלל פרש מהאוניברסיטה וחי.
עמוס הביט ביובל
ומה אתה עובד?
עוד לא מצאתי מה מעניין אותי באמת אמר נועה עם עפעוף מתנשא.
עמוס לא התאפק
איך תחיו בלי עבודה, תינוק בדרך?
נועה מצמצה,
יש לי הורים, לא?
בלילה ההוא ישנו ההורים על המזרן, הצעירים על הספה. בבוקר קרא עמוס לתמר.
אימא, נעבור לבית. נכין חדר אחד, נשפץ אט־אט. את הדירה נגיד שזה מתנת חתונה בשבילם.
תמר הסכימה מיד. נועה ויובל רקדו מרוב אושר. תמר ועמוס השאירו להם ריהוט בסיסי, שיהיה.
נועה, הבית שלך. תהיי בעלת בית.
עבודה בבית נהיתה לבד בידי עמוס ותמר, אם כי המצב הכלכלי לא איפשר אפילו טיפת עזרה לילדים הבנייה, במקום שואבת הכול. לפעמים נועה חזרה לבקר, בעיקר לבקש כסף תמיד נענתה. אבל הריב על כסף, תמיד באוויר, כמו צל שחור בחלום לבן.
פעם אחת, עמוס נשבר.
יובל לא עובד?
אין עבודה מתאימה. מה, בשביל שקלים בודדים יישבר?
ומה עם אחריות משפחתית?
יובל שתק, מסטיק בפה.
אתה צריך לפרנס, גבר, לא נשארים נצח בבית של ההורים!
לקראת סוף השיחה ירדה נועה ללוות אותם החוצה,
למה שיבנה עם אבא? זו הבנייה שלו לנו מספיק בעיות.
עמוס הסתכל בשקט. תמר חיבקה את נועה, העבירה דפי חמישים שקל לידה, נכנסה לרכב.
שבוע לאחר מכן יובל מצא עבודה במשרד בתל אביב מעט כסף, אך סוף סוף משהו. תמר ועמוס נרגעו.
בזמן שעבדו בחצר, האור נפל על ילד מהשכונה, בן 11, ששמו אורן. גר עם סבתא עייפה, בית ישן עם עץ חרוב ענקי שמסתיר את הכל. תמר הכינה לו תה ועוגיות ישב איתם כמו ביקום מקביל.
אתה רוצה לעזור לנו?
כן!
תבוא מחר יש המון מה לעשות.
למחרת אורן כבר חיכה לאמוס. עזר בקצב שלא היה מבייש פועל בנין בגשר יהודית. תמר מצאה עצמה לבד לקפה, אז החליטה לבקר את הסבתא.
זה טוב שמישהו עוזר לילד. ילמד משהו, לא ירוץ ברחוב לחפש צרות.
בערב באו תמר, עמוס ואורן תה, שיחה, חלומות על גן עדן של בית ישראלי.
יום אחרי זה נועה ילדה. תמר ועמוס קפצו מייד, מתנות, בגדי תינוקות, אפילו יובל היה שם עם פרח. כשחזרו, דאגו להזמין את השכנים, חוגגים חלום בתוך סיפור שאין לו שורות ישרות רק פניית פרסה אל תוך דמיון ישראלי.
בהתחלה נועה השתמשה בתמר לעזרה, עד שיובל לחש:
למה היא כל שבוע אצלנו? אנחנו משפחה משל עצמנו לא צריכים דודה שתגיד מה לעשות.
תמר נעלבה עד דמעות, עמוס ניחם:
מספיק, שיבואו כשהם רוצים. אל תלחמי.
עמוס הפך דמות אב לאורן. כשהיה צריך, קנה לו בגדים לבית הספר בזארה גבעתיים, מרוב אהבה, כמו בן.
שטויות, אורן הוא כמו הבן שלנו.
שנים עברו את יום מות הסבתא הביאה בוֹרה של חורף, לפחות, תמר טיפלה בהלוויה, עמוס דאג שיישאר אצלם. רק בן 14, הילד.
לבסוף הצליח עמוס לאמץ אותו רשמית בן אמיתי.
לנועה ושוב התווספה משפחה אחות של יובל פלשה, עם ילד קטן, דירה בהדר יוסף נהפכה לאוהל רעשני.
ואורן? בכל יום שבת, מביא תמר ועמוס מתנות, חבק אוהב כאילו תמיד היה שם.
עד שתמר חלתה. גוף נסחף, עייפות, סוף סוף רופא אמר: “סרטני, שלב סופני.”
עמוס התקשר לנועה:
אמא חולה.
מה אני יכולה לעשות?
רופאים אומרים חצי שנה, זה הכול.
נועה באה לביקור אחד. כששוחררה תמר הביתה, הודיע רופא: צריך ליווי צמוד, לא תעשה דבר לבד. עמוס התקשר:
נועה, אפשר שתבואי ליום אחד? אמא צריכה רחצה, אני לא עומד בזה לבד.
נראה, אני בלחץ, אולי אצליח, אולי לא.
יום שלם חיכה. בלילה הגיע לבד, עשה מה שצריך, בכאב ויגון.
למה, תמר, ככה נגזר עלינו?
לפחות תדאג לחתן את אורן, חייכה, דמעה בזווית העין.
חודש אחר כך היא מתה. אורן בן 22, נקרע בבכי, עמוס מנסה להמשיכו, אבל הראש בערפל מוזר.
אורן עבר לעיר ופתח חיים, משתדל לשמור על קשר. נועה מדירה רגל, לפעמים לוקחת משהו, לפעמים רק בודקת מה עוד אפשר לבקש מהעבר של הבית.
עמוס הלך ונחלש. לב כואב, נשימה כבדה, שומע שוב ושוב “לך לבית חולים”, לא רוצה.
יום אחד, כאב חריף מתקשר לנועה:
הלב שלי, אני לא מרגיש טוב.
קח כדור, תזמין מד”א, אין לי זמן אחרי עבודה…
בסוף התקשר לאורן.
תבוא, קשה לי.
אורן בא עם ארוסתו רוני פרמדיקית.
צריך אימות בבית חולים.
היו איתו יומיים, פינוק של משפחה חדשה, לקחו אותו הביתה, בישלו, דאגו.
נועה הגיעה לביקור קצר.
למה לא באת לבקר בבית חולים?
יש מספיק רופאים, מה תועיל עוד אמא?
ויכוח חסר תכלית, חותך את הלב.
את לא הבת שלי יותר?
נמאס לי ממך, מתי תמות כבר? יושב בבית ענק, לנו אין איפה לישון. למה לא מתת כבר?
את לא עזרת לבנות, לא היית שם כשהיה קשה. הבית שלנו… רק עניין של ירושה בשבילך?
נועה טרקה דלת.
בלילה שכב עמוס, מחכה שוב לראות את תמר בחלום, רוצה עצה סופית.
קם, התקשר לאורן.
תמצא לי נוטריון שיבוא עד הבית?
בשמחה, מה קרה?
עניין של סידור עניינים.
שלוש אחר הצהריים הגיע הנוטריון.
הבית עבר לאורן.
לקח תמונה של תמר, מכתב רשום:
“אורן, אם אתה קורא זאת, אני כבר עם תמר. רוני היא מוכשרת, אוהב אתכם כמו בן. הסוד לו כנפיים הבית שלך, כשתתחתן תזכור, השארנו לך אותו בידיים, אל תסרב. מגיע לך”.
עמוס הסתכל סביב. התמזג בערפל בוקר אפרורי.
כשאורן ורוני נכנסו, הבית שקט, עמוס שוכב עם תמונה ביד, פניו שלווים, געגועים.
אבא
רוני הנהנה, דמעה זולגת.
נועה הגיעה, רצה בין החדרים, שומעת על המכתב.
השתגע! היה מת קודם, כשהיה לו עוד שכל! נראה מי ייקח את הירושה!
יוצאת, דלת מסתובבת, חלום מתפוגג בין אבן ללב.
