אנשים שונים
אילני גדלה כילדה לא פשוטה בכלל. יוסי ודליה ידעו שהם אשמים בעצמם הם פינקו אותה יותר מדי. אבל איך לא לפנק כזו ילדה מתוקה, יפה ועדינה, שכ”כ קשה הייתה להם. דליה לא הצליחה להיכנס להריון הרבה זמן. כל מה שרק אפשר הם ניסו. כל הרופאים עברו, אפילו הגיעו לתל אביב. כולם טרחו לבדוק את שניהם, ובראש מורכן אמרו שהכל בסדר.
אבל אם הכל בסדר, איפה התינוק? אחד הרופאים המבוגרים המליץ לפנות לרפואה העממית. כך הגיעו לאישה זקנה בדרום, שעשתה לדליה חילבה מרה. אמרה לה לקחת כמה טיפות כל יום, דליה עיוותה פנים אבל צייתה ולא עבר זמן, והיא הרתה. כמה שמחו. יוסי שמח כל כך שכל השכונה שמעה.
הלידה הייתה קשה מאוד. דליה סבלה מבחילות, לא הצליחה לאכול כלום, הריחות עשו לה רע, הידיים והרגליים התנפחו. כמעט לא ישנה, וממש לא יצאה מהבית. כשכבר התחילו צירים, יוסי הרגיש הקלה, אבל אז הקשיים רק החלו. לידת חירום, ניתוח קיסרי, התינוקת נולדה קטנה ומותשת. דליה איבדה דם רב, ושכבה שני לילות בין חיים למוות. אבל לבסוף הכול הסתדר. אחרי חודש עם אילני בבית החולים חזרו סוף סוף הביתה. יוסי כל כך התגעגע, רצה רק לחבק את בתו הקטנה.
עכשיו, חשב, הם משפחה אמיתית, יהיה להם טוב, כמו שתמיד רצה.
כשאילני הייתה בת חמש, חזר יוסי מהעבודה ודיבר עם דליה:
דליה, חייבים לבנות סוף סוף בית משלנו. איך נסתדר בדירת חדר? בינתיים אילני קטנה, אבל כשתגדל, היא צריכה חדר משלה.
דליה תמכה ביוסי בדרך כלל, אבל חששה מאין יימצא הכסף?
לא חייבים בבת אחת, אמר יוסי. נבנה שלב-שלב, בסבלנות, הכל יבוא.
דליה האמינה לו, ידעה שלבנות בית זו מתנת חיים למשפחה. אבל כעבור חצי שנה, אילני חלתה פתאום. זה התחיל בצינון, נמשך לדלקת אוזניים, ואחר כך הסתבך. דליה לא יצאה אתה מבתי החולים. הם עברו מירושלים לתל השומר, מאיכילוב לשניידר. והמשפחה קרסה בחובות. אבל אחרי שלוש שנים, אילני העמידה רגליים.
הבית נשכח, רק לפרוע חובות היה צריך. דליה ידעה: יוסי עדיין חולם על בית, אבל לא מדבר.
אילני גדלה, דליה הלכה לעבוד במפעל בעיר הסמוכה משתכרים יפה שם. אם יעבדו שניהם קשה, אולי עוד יום יוכלו לבנות את הבית שחלמו עליו.
רק כשאילני הייתה בת 14 הצליחו לסגור את החובות. ובינתיים היא רצתה שמלות, מעילים, דברים שכל נערה רוצה. מתקרבת סיום בית הספר, חסכו עבורה קצת, אמרו תסיים, תלך ללמוד, ואז נתחיל.
אבל גם זה לא בדיוק הצליח. אילני סיימה בגרות, עברה לאוניברסיטת חיפה. יוסי הצליח בשנתיים לבנות רק שלד. עדיין לא היו חלונות, רק לוחות עץ. אבל כבר היה בית. אחרי עוד שנתיים…
יום אחד זה היה יום שישי חזרו דליה ויוסי מהבית בבנייה, מותשים אך מאושרים הותקנו שני חלונות סוף סוף. דפיקה בדלת. דליה פותחת וצועקת בפתח עמדה אילני, בטן הריונית ענקית. מאחוריה בחור ארוך שיער צנום.
אילני, מה זה?
דליה הביטה לבטן.
אמא, באמת…אני בהיריון. זה הוא, שחר. אנחנו מתחתנים והוא עובר לגור פה.
נעים מאוד, ענה שחר עם מסטיק בפה.
המשפחה התיישבה סביב השולחן ואפילו יוסי התקשה לשאול־
אילני, למה לא סיפרת?
כדי לשמוע את המוסר שלכם?
ומה עם הלימודים שלך?
עזבי, גם שחר עזב את האוניברסיטה כבר בסמסטר הראשון והוא חי.
יוסי הביט בשחר:
ואיפה אתה עובד בעצם?
אני עוד לא יודע, לא מצאתי כיוון מתאים, ענה אילני במקומו.
יוסי התפלא:
וממה תתפרנסו? הרי אתם ברוך השם גם ככה לא עובדים וילד גם בדרך.
הלו, יש לנו הורים, לא?
בלילה דיבר יוסי עם דליה:
דליה, הגיע הזמן. נעבור לבית הנבנה נכשיר חדר, נסתדר. את הדירה ניתן לזוג הצעיר כמתנה.
דליה הסכימה. הודיעו לילדים והם שמחו מאוד. יוסי ו־דליה העבירו רק מה שצריך ממש, שהצעירים לא ירגישו ריקים.
אילני, הדירה שלך. תתחילי לנהל בית, אמר יוסי וחיבק אותה.
הבית היה ריק. מים סחבו מברז שכונתי במרחק שלוש מאות מטר, כביסה שטפו בגיגית. אבל דליה לא התייאשה. הם, יחד, סחבו, בנו והשלימו. אילני הגיעה מדי פעם, בעיקר לבקש כסף. הם עזרו, למרות הקושי.
פעם נשבר יוסי. הם באו לביקור:
שחר עדיין לא עובד?
הוא לא יעבוד בבנייה, זה לא מתאים לו, ענתה אילני.
ומה כן? משפחה יש, לא?
לא חשבתי שבשביל לתמוך במשפחה צריך להעביר בטון, ענה שחר בעצמו.
יוסי רק אמר:
אתה בעל, אחראי. אל תסמוך עלינו לנצח.
כשעזבו, יוסי הציע שאולי שחר יבוא לעזור בבנייה בסוף הבית ממילא יהיה שלו. אילני התרגזה זו לא הייתה הרעיון שלה.
שבוע אחרי, שחר מצא עבודה לא באתר בנייה, במשרד קטן. המשכורת הייתה פחותה, אבל הסתפק בכך. ההורים היו מרוצים עדיף כך.
בינתיים, יוסי ודליה התחברו עם שכן ליאור, ילד בן עשר שגר עם סבתו רבקה בבית ישן. יום אחד יוסי קרא לו, הזמינו אותו לתה בחצר, דליה הגישה עוגיות. ליאור סיפר שאין לו הורים, מתו כשהיה קטן, חי עם סבתא זקנה וחולנית.
רוצה לעזור לנו בבנייה? הקיץ משעמם, יהיה לך מעניין.
בשמחה, ענה ליאור, וסבתא רבקה שמחה גם היא.
למחרת עבד ליאור במרץ. יוסי התלהב: “עכשיו, יש לי עוזר אמיתי!” דליה צחקה. היא התחברה עם רבקה, והתחילו לשתות תה בערבים יחד.
ואז, אילני ילדה. יוסי ודליה באו מיד עם כיבוד, בגדים. אפילו שחר הביא פרחים. חזרו לביתם, עשו על האש, הזמינו את רבקה וליאור כי עם שכנים צריך להתחבר. רבקה בירכה ואמרה, שילדים זה שמחה.
בתחלה דליה נסעה לעזור לבתה, אבל שמעה יום אחד ששחר מתלונן: “בשביל מה היא באה כל פעם? תסתדרי לבד”. דליה נעלבה עמוקות. סיפרה ליוסי, והוא אמר “לא צריך, אם יצטרכו יקראו לך”.
הקשר עם אילני התקרר; ליאור ורבקה נעשו קרובים באמת. יוסי קנה לליאור חליפה ויומן לשנה חדשה “אתה כבר כמו בן”, אמר.
עם השנים רבקה נפטרה. ליאור בן 14, ויוסי נלחם שלא יילך לפנימייה הפך לאפוטרופוס בשבילו. ליאור נשאר אצלם והפך לבן של ממש עוזר ודואג. דליה ויוסי יצאו לפנסיה. החליטו לעזור לליאור להגיע לאוניברסיטה, וליאור בעצמו טרח לעבוד בערבים כבר מהשנה הראשונה ללימודים. בשבתות חזר עם מתנות ואהבה.
אבל אז דליה התחילה לרזות, עייפה, השתעלה. יוסי דאג, שכנע אותה להתאשפז. הרופא קרא לו מחוץ לחדר:
יש לה סרטן. ועוד חמור. תתכונן נשארו לה עד חצי שנה.
יוסי רעד, הודיע לאילני
אמא חולה קשה.
אוף, מה תכל’ס אני יכולה לעשות?
יש לה גידול, הזמן קצר.
טוב, אבוא מחר.
אילני באה לבית החולים פעם אחת. כשהחזירו את דליה הביתה, הרופא אמר שתצטרך עזרה הרבה אפילו לאכול לא תוכל לבד.
חודש אחרי, יוסי הבין שהוא לא מצליח לבד דיבר עם אילני:
בת, תוכלי לבוא לעזור לרחוץ את אמא?
די נו, לא בא לי לנסוע הלוך וחזור כל יום. אשתדל, לא מבטיחה.
חיכה כל היום לשווא. בלילה התאמץ לבד. דליה בכתה:
למה זה צריך להיות כל כך קשה? גם אותך זה מכלה.
דליה, אל תדברי שטויות. איתך העולם שלי. והוא המשיך לטפל בה עד שנפטרה, חודש אחרי.
בלוויה, ליאור בכה “אמא”. יוסי, שנשאר לבד, נסמך על ליאור שהתבגר, סיים לימודים, עבד כמקצוען בתל אביב. אילני ובן זוגה ביקרו רק כשחסר להם משהו, בינתיים המשיכו לדחוס את כל המשפחה בדירה קטנה.
יוסי הזדקן, בריאותו הידרדרה. הלב כאב, אכל תרופות בעיקר לפי המלצות של שכנים. ליאור כעס:
אבא, אתה לא יכול להמשיך ככה, צריך להיבדק.
יוסי התחמק:
זה רק הגיל, לא נורא.
לילה אחד כאבה חזהו מאוד, ניסה תרופות כלום. התקשר לאילני.
בת שלי, הלב לא בסדר
קח כדור או תזמין מגן דוד אדום. אני עייפה.
נותק הקו. יוסי ניסה את ליאור:
ליאור, קשה לי
אני מגיע מיד, אמר ליאור. והגיע תוך רבע שעה, עם חברתו תמר פרמדיקית. היא בדקה את יוסי, קראה לאמבולנס.
מילאו אחריו בקפדנות בבית החולים. ליאור ביקר אותו כל יום, עם תמר או לבד. כששוחרר, חזר הביתה ותמר בישלה לו אוכל ליומיים.
אילני באה יום אחרי וחטטה בבית ביקרה קצת, וכשפנה יוסי:
אפילו לא באת לבקרני בבית החולים
היו לי עניינים.
את הבת שלי, פניתי אלייך.
חלאס, תעזוב אותי. אי אפשר לשמוע את הקיטורים שלך.
כשאמא שכבה פה, לא באת, וגם עכשיו לא. אני לפעמים תוהה אולי את בכלל לא הבת שלי.
ועכשיו התפוצצה אילני:
נמאסת, נמאס לי ממך. מתי תמות כבר ותעזוב את הדירה הזאת? אני חיה בצפיפות ואתה בווילה. לך אין בושה? ומה עשיתם, אתה ואמא? למה לא עזרנו כשהרמנו את כל האבנים לבנות?
אילני טרקה את הדלת. יוסי לא הופתע דווקא ציפה למשהו כזה, לא שיחתה תשמח למותו, אבל הבין צריך להחליט משהו, לשאול את דליה בחלום. היא ביקרה אותו לא אחת.
בבוקר התקשר לליאור:
ליאור, אני צריך עורך דין שיבוא אלי הביתה.
אין בעיה, אביא, ענה ליאור.
כעבור שעה הגיע עורך הדין. יוסי הסדיר את כל ההנצחה על שם ליאור “הבית שלך. קח כמתנת חתונה. מגיע לך אתה דאגת לי כאילו היית הבן שלי.”
כשהלך יוסי לישון, הניח את המכתב, את התמונה עם דליה, שכב ונזכר בכל השנים שעברו.
ליאור הגיע בערב עם תמר. אף אחד לא פתח הדלת גם לא דרך החלון. הכל שקט. ליאור נכנס, ראה את יוסי שוכב עם התמונה, קפוא. ליאור כרע, נפל פרי מהשקית שהביא “אבא…” תמר בדקה, הנהנה בשלילה.
רק אח”כ, כעד שגמרו את כל העניינים, מצאה אילני את המכתב:
תמר, תראי מה אבא השאיר
אילני רפרפה, האדימה:
זקן טיפש! סוף סוף מת!
ונעלמה מהבית מלאה שנאה בעולם.
