יש סיפורים מרגשים על מפגשים מחדש אחרי שנים ארוכות והסיפור הזה שייך אליהם. כשאלהבת הייתה בת ארבע, אבא שלה עזב את הבית בפתאומיות. אמא שלה נשארה לגדל אותה לבד, אבל החיסרון במשפחה שלמה ליווה את אלהבת כל ילדותה. מגיל צעיר, השתדלה לעזור לאמא בכל דבר עבדה כאן ושם בעבודות קטנות, כדי שיהיה עוד קצת כסף בבית, כי לא היה מי שיתמוך בהן. בגלל זה, כמעט לא היו לה חברות, היא לא יצאה לבלות והפכה לילדה סגורה ומסוגרת.
רק כשאמא שלה יצאה לפנסיה, הצליחה אלהבת להקדיש לעצמה קצת יותר זמן, ולראשונה באמת להרגיש צעירה. באחד מימי האביב פגשה בחור בשם גידי. אחרי כמה חודשים, כבר הכירה אותו רשמית למשפחתה. ואז, גידי כרע ברך וביקש את ידה של אלהבת. שניהם התחילו לתכנן חתונה רחבת ידיים, כזו עליה חלמה אלהבת מאז הייתה ילדה. כשהגיע הזמן להרכיב את רשימת המוזמנים, התלבטה אלהבת אם להזמין גם את אבא שלה.
הבעיה הייתה שאין לה לא כתובת, לא מספר טלפון שלו. גידי הציע לה להעביר את ההזמנה דרך דודהּ, אחי אביה הוא בטח ידע לאן להעביר ולהעביר. מתוך בלבול והתרגשות, אלהבת התעכבה בעזיבת הבית ויצאה בדרך למשרד הרישום כשהיא כבר בלחץ של זמן. בחוץ ירד גשם זלעפות. אלהבת השליכה על שמלתה מעיל, ומיהרה החוצה. לפתע, הבחינה במכונית ובה יושב אבא שלה, מחכה ברוגע. בלי לחשוב פעמיים נכנסה לרכב, ודמעות פרצו מעיניה בדרך חיכתה למפגש הזה כל כך הרבה שנים… למראית עין ברור היה שיש לשניהם הרבה מאוד להשלים.
