אני תמיד אהיה איתך, אמא – סיפור אמיתי שאפשר להאמין לו סבתא וליה לא יכלה לחכות לערב. השכנה שלה, נטע, אישה בודדה בסביבות גיל חמישים, סיפרה לה משהו כל־כך בלתי ייאמן, שזה לא יצא לה מהראש. כדי להוכיח שהיא לא מדמיינת, הזמינה נטע את סבתא וליה לבוא בערב, לראות במו עיניה. הכול התחיל בשיחה פשוטה. נטע עברה אצלה בדרך למכולת: – להביא לך משהו, סבתא וליה? אני קופצת לסופר השכונתי, רוצה לאפות עוגה ולקנות עוד כמה דברים קטנים. – את אישה טובה, נטע, דואגת ואכפתית. אני זוכרת אותך עוד ילדה. חבל שלא הסתדרת, תמיד לבדך. אבל את לא מתלוננת, לא עצובה – לא כמו אחרות. – אין לי על מה להתלונן, סבתא וליה. יש לי גבר אהוב, רק שאי אפשר לנו לגור יחד, ואני אספר לך למה. לך אני מוכנה לפתוח את הלב, ולעוד משהו אני רוצה לשתף אותך. כי את מבינה אותי, ואם תפזרי את זה הלאה – לא נורא, הרי ממילא אף אחד לא יאמין, – צחקה נטע, – אז מה לקנות? כשאחזור מהסופר אכנס לקפה, ואספר איך עובר עלי. אולי תשמחי בשבילי ולא תרחמי עלי יותר. לסבתא וליה בעצם לא היה חסר כלום, אבל ביקשה מנתה לחם וסוכריות לתה – הרי הלב סקרן, מה בסוף תספר לה נטע… כשחזרה נטע מהסופר עם הלחם והסוכריות, בישלה סבתא וליה תה ריחני והתיישבה להקשיב. – סבתא וליה, את בטח זוכרת מה קרה לי לפני עשרים שנה כמעט. הייתי בת שלושים עם בן זוג, רצינו להתחתן, לא אהבתי אותו, אבל הוא היה איש טוב. הרי אי אפשר כל החיים לבד, בלי ילדים. עבר אלי, נכנסתי להריון, ובחודש השמיני נולדה לי בת. אחרי יומיים נפטרה. חשבתי שאשתגע מהכאב. נפרדתי ממנו – לא היה מה שיחבר בינינו. אחרי חודשיים, התחלתי לחזור לעצמי, הפסקתי לבכות. ואז – – נטע הביטה על סבתא וליה בציפייה: – קשה לי להסביר, אבל היה לי חדר מוכן לתינוקת. כולם אומרים, לא קונים מראש – מזל רע – אבל אני לא האמנתי, קניתי הכל, סידרתי, שמתי בובות. לילה אחד אני מתעוררת מצרחת תינוקת. חשבתי – מדמיינת. אבל לא, שוב בוכה. ניגשתי לעריסה – שוכבת שם ילדה קטנה! הרמתי אותה, כמעט נחנקתי מאושר. הביטה בי, עצמה עיניים – ונרדמה. וככה התחיל – כל לילה, הבת שלי איתי. אפילו קניתי לה תמ”ל ובקבוק, אבל כמעט לא אכלה. תיכף אני מרימה אותה על הידיים – מחייכת, עוצמת עיניים ונרדמת. – תגידי, כזה דבר יש? – סבתא וליה הקשיבה נסערת, – זה בכלל אפשרי? – גם אני לא האמנתי! – לחייה של נטע סמקו מהתרגשות. – ומה היה הלאה? – שאלה סבתא וליה, בטעם סוכריה ולגימת תה. – עד היום כך, – חיוכה של נטע האיר, – הבת שלי חיה בעולם אחר, שם יש לה אמא ואבא. אבל אותי היא לא עוזבת. בלילות באה אלי, כמעט כל יום. פעם אפילו אמרה לי: – אני תמיד אהיה איתך, אמא. חוט בלתי נראה קושר בינינו, ואי אפשר לנתק אותו! לפעמים אני חושבת – אולי זה חלום? אבל היא מביאה לי מתנות מהעולם השני. פה הן לא מחזיקות הרבה – נמסות כמו שלג באביב. – באמת? – סבתא וליה שוב לגמה תה, כאילו נעתקה נשימתה מהסיפור. – לכן אני רוצה שתבואי אלי. שתראי, שתגידי לי אם זה אמיתי. אני מאמינה למה שאני רואה, אבל…” בערב מאוחר נכנסה סבתא וליה אל נטע. ישבו בחושך, דיברו. בבית לא היה אף אחד – רק נטע וסבתא וליה. כבר נהיה להן מנומנם, ואז פתאום נדלק אור רך, האוויר נצנץ – ובחדר הופיעה… נערה יפהפייה: – שלום, אמא! היה לי יום נפלא, רציתי לשתף אותך! וזה מתנה בשבילך, – הניחה פרחים על השולחן. – שלום, – קלטה את סבתא וליה, – שכחתי שאת באת לראות אותי. אני מריאנה… כעבור זמן קצר נפרדה הנערה, ונמסה באוויר. סבתא וליה ישבה המומה, בקושי פצתה פה: – נטע, בחיים לא הייתי מאמינה אם לא הייתי רואה בעצמי. הבת שלך מדהימה, דומה לך מאוד. אני שמחה בשבילך, נטע. את אישה מאושרת – יש לך את כל מה שחלמת עליו, ואולי אפילו יותר! מי היה מאמין שככה העולם. אני מודה לך, כאילו פקחת לי את העיניים. החיים ממשיכים – ועכשיו גם לי קל יותר לקבל את הסוף. לא מפחיד. אושר לך, נטענקה! הפרחים על השולחן הלכו והחווירו, עד שנעלמו לגמרי. ונתע, אחרי שליוותה את הסבתא, חייכה באושר לעצמה. מחר יהיה יום חדש, מלא פלאים. תפגוש את ארקדי, אותו היא אוהבת בכל ליבה – והוא אותה, והיא מרגישה את זה. איך? קשה לתאר. אבל יום אחד, תכיר ביניהם. את שני האנשים הכי אהובים בליבה – מריאנה וארקדי.

אני תמיד אהיה איתך, אמא. סיפור שאפשר להאמין לו

סבתא אלישבע לא מצליחה לחכות לערב. השכנה שלה, שולמית, אישה בודדה לקראת גיל חמישים, סיפרה לה דבר כל כך מפתיע, עד שראשה מסתחרר מהמחשבות.

ואף כדי להוכיח את דבריה, הזמינה את אלישבע לבוא בערב, “אראה לך משהו,” אמרה בחיוך.

הכול התחיל משיחה יומיומית. שולמית עברה בבוקר ליד דלתה של אלישבע בדרכה למכולת.

להביא לך משהו, סבתא אלישבע? אני הולכת למכולת ליד הבית, רוצה לאפות עוגה וגם לקנות קצת דברים קטנים.

אני מסתכלת עלייך, שולמית, את אישה טובה, דואגת וחמימה. אני זוכרת אותך עוד כילדה קטנה. חבל שלא הסתדרת, כל הזמן לבד. אבל אני רואה שאת לא מתלוננת, לא בוכה לא כמו אחרות.

ולמה לי להתלונן, סבתא אלישבע? יש לי גבר אהוב, רק שכרגע לא מתאפשר לנו לגור יחד. ולמה? אספר לך. לא הייתי מספרת לאף אחד, אבל לך כן. בעצם, רוצה גם לספר לך עוד משהו.

כי אני יודעת שבסוף אם תגלי מי יאמין, צוחקת שולמית, אז מה להביא לך? כשאחזור, תעשי לי תה, ואספר לך איך חיי באמת. נראה לי תשמחי בשבילי, ולא תצטערי יותר.

בעצם, לא היה לאלישבע חסר כלום הפעם, ובכל זאת ביקשה לחם ועוד כמה סוכריות לתה. הסקרנות שבה בערה מה כזה מרגש רוצה השכנה לחלוק איתה?

שולמית חזרה עם לחם וסוכריות, ואלישבע מזגה תה חם וארומטי, התיישבה והקשיבה בריכוז.

סבתא אלישבע, את זוכרת מה עברתי אז, לפני עשרים שנה? כבר הייתי כמעט בת שלושים. היה לי חבר, חשבתי להתחתן איתו. אפילו שלא אהבתי אותו במיוחד, הוא היה איש טוב. ולא ידעתי איך אפשר לחיות בלי משפחה וילדים. הגשנו בקשה, הוא עבר אליי. נכנסתי להריון. בחודש השמיני נולדה לי בת. חיה יומיים ונפטרה. הרגשתי שאני מאבדת את השפיות. התגרשנו לא נשאר כלום בינינו. עברו חודשיים. לאט לאט חזרתי לעצמי, הפסקתי לבכות.

ופתאום

שולמית מביטה באלישבע במבט דרוך:

לא יודעת איך לספר את ההמשך. בחדר השינה שלי, היתה עריסת תינוק שהכנתי לבת שלי. אומרים אסור לקנות דברים לתינוק לפני הלידה, אבל אני לא האמנתי, קניתי הכול, הכל היה מסודר, בובות וצעצועים.

ובלילה אני מתעוררת לשמע… בכי תינוקת. חשבתי שזה הדמיון. אבל שוב בכי. ניגשתי לעריסה, וראיתי… ילדה קטנה שוכבת שם!

הרמתי אותה, כמעט נחנקתי מהתרגשות ושמחה. היא הביטה בי, עצמה עיניים… ונרדמה.

וככה, כל לילה, הבת שלי באה אליי.

אפילו קניתי תחליף חלב ובקבוק. בקושי אכלה, אבל כשהרמתי אותה היא חייכה אליי, עצמה עיניים וישנה.

ככה יכול להיות? אלישבע מקשיבה מרותקת זה אמיתי?

גם אני לא האמנתי! פני שולמית לוהטות מהתרגשות.

ואז? שואלת אלישבע בספק קל, לוקחת סוכריה ולוגמת תה.

מאז זה המשיך, שולמית מאושרת הבת שלי חיה בעולם אחר, יש לה שם משפחה אבל אותי לא שוכחת. בכל לילה כמעט, באה אליי לכמה רגעים.

פעם אמרה לי: “אני תמיד אהיה איתך, אמא. אנחנו קשורות בחוט בלתי נראה ואף אחד לא יוכל לקרוע אותו”.

לפעמים נדמה לי שחלמתי הכל, אבל היא מביאה לי מתנות משם. הן לא מחזיקות הרבה זמן נמסות כמו שלג באביב.

באמת? אלישבע שותה מהתה, גרונה ניחר מהתרגשות.

לכן רציתי שתבואי אליי, תראי, ותגידי לי שזה אכן קורה.

אני מאמינה למה שאני רואה, אבל…

בערב מאוחר אלישבע מגיעה לשולמית. הן יושבות יחד בחושך בשקט.

הבית ריק רק שתיהן נמצאות. כבר רצו ללכת לישון, ופתאום מופיע אור רך, האוויר נצנץ ובחדר מופיעה… נערה עדינה:

שלום, אמא! היה לי יום נפלא, רציתי לשתף אותך! וזה בשבילך, הניחה פרחים על השולחן.

שלום רב, הבחינה הנערה באלישבע שכחתי שאמא סיפרה שאת רוצה לראות אותי. אני עדינה…

כעבור זמן קצר, הנערה נפרדה ונעלמה כאילו התפוגגה באוויר.

סבתא אלישבע ישבה שותקת, המומה, לא האמינה למראה עיניה:

לא יאומן, שולמית, כנראה דברים כאלה אכן יכולים לקרות.

הבת שלך יפיפייה, דומה לך מאוד.

אני שמחה בשבילך, שולמית. את אישה מאושרת! יש לך מה שיש לכולם, אולי אפילו יותר.

מי היה מאמין, אלמלא ראיתי בעצמי. נפלא כל זה.

אני מודה לך.

כאילו פקחת לי את העיניים. איזה עולם יש, החיים ממשיכים אפילו מות כבר לא מפחיד אותי.

אושר לך, שולמיתלה!

הפרחים שעל השולחן החווירו ונעלמו לאטם.

אבל שולמית מלווה את אלישבע לדלת, חיוך מאושר על פניה. מחר יום חדש ומופלא. היא תפגוש את אריה, אהובה הגדול. והוא אוהב אותה מאוד, והיא יודעת את זה.

איך?

אי אפשר לתאר במילים.

יום אחד, תזכה להכיר ביניהם.

האהובים בליבה ביותר עדינה ואריה.