יומן,
אני יושבת וכותבת היום אחרי עוד ויכוח עם אמא. היא כל כך נעלבה ממני, מרגע ששמעה שקרובי המשפחה של בעלי הזמינו אותנו לבוא אליהם בקיץ הקרוב. הם גרים ליד הים, וממש רצו שנבוא אני והבת שלי לשהות אצלם כל החופש. ברור לי שאני רוצה לנסוע אפילו הרופא המליץ לקחת את הילדה לים בקיץ, כדי שתהיה לה שנה בריאה יותר ותחלה פחות.
אבל אמא… היא ממש נשברת מזה. היא בוכה לי שאי אפשר לעזוב אותה לבד, שדווקא בקיץ כל העבודה בגינה שיא והיא בכלל לא תסתדר בלי העזרה שלי. היא חיה עליי, מרוב שהיא סומכת עליי. כבר התחילה להקניט אותי שלא עזרתי לה מספיק בשנה שעברה וזה נכון, הייתי עסוקה כולי בתינוקת שלא מלאו לה אפילו חצי שנה, פשוט לא היה לי סיכוי לגשת לגינה שלה.
נמאס לי מעבודות בגינה של אמא עוד מהתיכון. כולם דיברו על חופש גדול, ים ובריכה, ואני כל יום נשלחת כמעט עם רשימת מטלות קשה, בין עשבים שוטים והשקיה מזיעה במקום ליהנות, הייתי הופכת להיות העובדת החינמית של הדודים. ההורים שלי עובדים קשה כל השבוע והיו מגיעים לגינה בעיקר בסופי שבוע. ואם לי היה זמן ישר שולחים אותי, למה לא?
כשכל החברות הסתובבו, צפו בטלוויזיה או השתעשעו בים, אני הסתובבתי עם רגבי אדמה מתחת לציפורניים. הכל בשביל לשמוע מאמא, בסוף השבוע, איך עשיתי הכל לא מספיק טוב ושהיא בעצמה הייתה עושה אחרת.
כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה חשבתי אולי אעבוד קצת בקיץ ואחסוך כסף. גם שם שמעתי רק כעסים והערות מאמא מבחינתה, הגינה קודמת לכל.
ואז התחתנתי. אמא אפילו ניסתה לסחוב את בעלי אל המטע שלה אבל הוא, אחרי ביקור או שניים, קלט שאין לזה סוף. הוא אמר לה בפירוש: הרבה יותר קל וזול לקנות עגבניות בסופר מאשר לבזבז כל שבת באדמה. אמא לקחה את זה קשה, הרגישה שהכל עליה ושאם לא נגדל לבד, מה נאכל?
אני מצידי גם לא באה לעזור כמו פעם. אמא לא הפסיקה לנג’ס, אפילו כשנסעתי מרחקים ארוכים אבל אז נכנסתי להריון ובעיית הגינה נעלמה מבפנים. לא יכולתי לעמוד בחום הזה.
כשנולדה הילדה, עזבתי למעשה עונה שלמה של עיבוד בגינה. אמא עוד ניסתה לשכנע שאפשר לחלק בינינו, אבל הבינה שגם אם אסכים, לא יצא מזה משהו בפועל פשוט לא מסתדרים עם תינוקת של יד אחת. אבל היא כבר תכננה תוכניות לשנה הבאה.
לפי ההגיון של אמא, עד אז הבת תגדל, אפשר יהיה להחזיק תורנות, ואני אוכל להתחלק במטלות כמו פעם. היא כבר דמיינה בעיר הכל מזוהם, ירק עם פיח ואילו אצלנו במושב: אוויר נקי, שמש, חברים, נקנה בריכה קטנה ונשים צליית שמש, והילדה תשתולל כל היום.
אבל לי לא מתחשק כל זה בכלל, לא אמרתי כלום כדי לא להרגיז עוד, אבל הראש שלי במקום אחר לגמרי.
בחנוכה הגיעה לביקור חמותי, יחד עם אחותה הדודה ובת הסנדקות של בעלי, שהיא כמו אימא שנייה בשבילו. הדודה גרה ליד הים, יש לה בית פרטי, הבן שלהם כבר עובד בחו”ל ככה שהיא ובעלה לבד בבית המרווח ההוא.
הם הזמינו אותנו ובלי לשלם אפילו שקל! אמרו שדווקא ישמחו לארח אותנו כל החופש.
בהתחלה חשבתי שמדובר בסתם נימוס, אבל הדודה כאן התקשרה שוב ושוב לבעלי, להזכיר: “אתם תבואו, כן?” לבעלי אין אפשרות להשאר לקיץ שלם, הוא מתכנן לבוא איתנו לשבוע הראשון ואז לקחת אותנו חזרה בראשית הסתיו. את שאר הזמן אשהה שם לבד עם הילדה.
אנחנו ממש רוצים לנסוע ויש לנו אפילו הצדקה רפואית. והאמת? אנחנו גם צריכים הפסקה פה מהשגרה. אבל אמא שלי? היא פשוט הרסה הכל.
פתאום הים הפך מסוכן, איך בדיוק אלך לגור “אצל זרים”, ולמה בעצם הגינה שלה לא מספיק טובה לשיפור הבריאות? היא נזכרת שבשנה שעברה עשתה הכל לבד, ואני העובדה שאני מתעקשת לנסוע רק מעצבנת אותה יותר.
כי באמת, מי בדעתו יבחר בין גינה לחופשה בים ויבחר בגינה? במיוחד אם בכלל לא צריך ממנה כלום! הרי אנחנו קונים קוטג’, ירקות, הכל וגיגיות הריבות והכיבושים של אמא עדיין חוסמות את המזווה, אנחנו פשוט לא בעניין.
זאת הדילמה שלי והלב נשאר קרוע בין הרצון לשמחה של הילדה שלי, לבין הציפיות של אמא שלי. קשה לי שוב להתחיל את כל המאבק הזה, אבל הפעם אני מקווה שאעמוד על שלי.
