היי, רוצה לשתף אותך במשהו שמזיז אותי ממש. בערב קריר בתל אביב, לירא, בקול רועד, לחשה: «אני רוצה גירושין», והפנתה את מבטה משותק מהאחד של תומר.
פניו של תומר הלבינו פתאום, והשתקשה שאלה שלא נענתה.
«אשלח אותך לאישה שאתה באמת אוהב», היא המשיכה, וגילתה שהאישה החשובה ביותר בחייו הייתה אמא שלו. «אני לא רוצה להיות רק תחליף».
לירא הרגישה איך גרונה נצמק והדמעות מציצו בעיניה. הכאב והאכזבה שצברו שנים מלאו אותה באטמוספרה כבדה.
«על מה את מדברת? איזו אישה אחרת?» שאל תומר בתדהמה, מביט בה בתחושה של חוסר אמון.
«דיברנו על זה פעמים רבות. מאז החתונה אמא שלך מתערבת בכל בכסף, ברגשות ובזמן שלנו. ואתה מקבל את זה, כי «המרק שלה חמצמץ והפנקייקים רכים יותר». לא עוד».
הדמעות גלשו על פניה האדומות. היא נזכרת בחלומות שהייתה לה: בחורה עם היסטוריה מבטיחה, קריירה מכובדת, חיים במרכז תל אביב שהפכו למאבק מתמשך על האושר שלה.
לפני חמש שנים, לירא, שהייתה בת של יחיד, נכנסה בפעם הראשונה לדירתם הגדולה. הריהוט, הכלים, הקישוטים כל זה נראה יקר ושביר לעומת החיים במעורבות סטודנטים ובדירות שותפות.
«איך מצאתי בחור עם דירה משלו?», היא חייכה בצחוק והניחה את ידה על כתפו של תומר.
«חכה רק שתראה איפה אני משאיר את הגרביים, תספר לי כמה מרוצה אתה ממני».
הקשר שלהם התחיל מהר, רומנטיקה פורחת שגרמה לשניהם לרצות המשך. היא הייתה בשנתה האחרונה ללימודי תקשורת באוניברסיטת תל אביב, והוא, חמש שנים מבוגר, עבד כמנהל מכירות עם שכר יציב.
שנה אחרי שעברו לדירתם, נישאו.
«בקרוב נהפוך את חדר האורחים לחדר ילדים», היא ציינה לחיבוק עם תומר, מרמזת שהיא מוכנה לאמא.
חודש אחרי כן, הופיעה בחזית הבית האמא של תומר, מרים, עם שתי תיקים. לפי מרים, הקשר ביניהם חזק, לפחות מבחינתה.
היא חייתה בחיי חוב וחרטה, חשה חובה לתגמל את בנה על ההצלחה שלה, וחשבה שהצלחתו היא בזכותה.
בכל משכורת, תומר משלם חוב על דירה, מכונית וילדותו. לירא ראתה זאת מרחוק, נרתעה מדיבור ישיר, והזכירה לעתים במילים עדינות: «איפה הכסף שמכרתם את הבית?». מרים, שהגיעה מראשון באוגנשבורג, קיבלה ירושה של בית קטן עם גינה.
תומר הציע לעזור במציאת דירה בעיר, אך מרים סירבה לעבור. פתאום היא מכרה את ביתה במחיר נמוך, חלקו לחופשה עתידית וחלקו להשקעה בעסק קוסמטיקה מקוון.
העסק דרש רכישות קבועות בכמויות גדולות, והשתמשה בכסף ממכירת הבית להשקעה.
«לא תהיה בעיה אם אני אשאר כאן», היא אמרה, מערבבת דבש בתה.
«בבקשה, נשמח לאורחים», לירא ניסתה להבטיח שמדובר במשהו זמני. «אמצא לכם דירה טובה יותר, אצל חברה שלי שמתווכת נדל”ן».
«לא, שתי דירות זה יותר מדי. נחסוך יותר בטלי», חייכה מרים, מציגה את עצמה כקורבן נסיבות.
לירא הסתכלה על תומר, חשה שהשיתוף באחריות עם אמא של בעלה הוא אתגר ענקי, אבל תומר נפתח בקולו: «איך שנוח לך».
הוא תמיד תומך ברעיונות של מרים, גם כשנראים משוגעים, ותמיד מרגיש שהוא חייב לה. מרים חיפשה דרכים להכנסה קרמיקה, נרות, סבון, אלבומי תמונות. היא השתמשה בתומר כדי לממן את כל הציוד והחומרים.
מאז תומר קיבל קידום למנהל, מרים לא עברה עבודה.
האמונה של תומר לחזור על חובתו להודות לאמו על כל מה שעברו יחד, הפכה לחוסר רצון לממש רצונותיו, והביאה לתמיכה כלכלית מופרזת והסכמה איתנה לכל דבר שמרים אמרה.
החדר האורחים לא הפך לחדר ילדים, ובשלוש השנים הבאות השתנה מעט. לירא עבדה בעיתון, כתבותיה על משפחה וזוגיות פורסמו בקטגוריה. היא נגעה בנושאים שמחים ועצובים, אך בחייה הפרטיים לא מצאה סדר.
קולו של מרים היה חזק, והוא היה מונהג על ידי האם.
היא הבינה שהצדק הוא שבן יחיד של אם חד-הורית נושא בת זוג שתופסת כמעט את כל זמנו וכספו.
במקרה של מרים היה תחושה של עליונות והאמונה שהבן חייב לה.
הקונפליקט של מרים נותר רק עם עצמה, ותומר לא ראה את זה.
הבית מלא במוצרי קוסמטיקה, בקבוקים ובקופסאות, והחיפזון של מרים לא הניב רווחים.
כל פעם שלירא ניסה לפתוח נושא, תומר השיב: «אמא יודעת מה היא עושה», והיא חזרה לשמוע: «צריך סבלנות, העץ לא יגדל מהר». אחרי שלוש שנים העץ עדיין לא צמח וההוצאות הלכו וגדלו.
מתי מרים חזרה על כך שלירא צריכה להשקיע בעסק המשפחתי, היא החליטה שהדבר צריך להיות רדיקלי.
הערב של ערב השנה החדשה, אחרי שהמשיכו לזוגיות ארוכה, הלכו לבילוי באולימפיקט על הקרח, ואז לשבת בקפה קטן.
עם לחיים אדומיות, היא קראה לו: «תומר, אתה מאושר?».
«כמובן», הוא צילב את ידה. «איך אפשר שלא כשאת לצידי».
«רציתי לשמוע אם נוכל להרות», היא לחשה, מתקרבת אליו.
«מייד?», חייך תומר ונישק את ידה.
היום ההוא החליטו שזה הזמן להביא ילד לעולם. אך 24 שעות אחרי זה, מרים פרצה לחדר השינה.
«אתם לא יכולים להרות עכשיו!».
התשובה של לירא הייתה מיידית: «תומר עדיין לא פרע משכנתא, יש לו חוב על הרכב».
היא המשיכה: «האם זה בגלל הפחד שאתה תפסיק לשלם לה?».
מרים נראתה מבינה, אבל לא רצתה לוותר על המצב הנוח שלה, וקראה: «תומר יבין שאני צודקת».
לירא פחדה שזה נכון, כי תומר היה תלוי באמא עד דקה.
היא לא ויתרה על הרצון להיות אם, אבל המכשול של מרים היה גדול.
לאחר שיחה קצרה בערב, תומר הבין שהוא תקוע. הוא חזר על עצמו: «אולי עדיין לא הזמן, למה למה למה?».
לירא ידעה שלא אפשר להמשיך כך.
«אני רוצה גירושין», היא אמרה במבט חד, כי החיים המשפחתיים נתקעו במבוי סתום.
פניו של תומר הפכו לחלולים מיד.
«אשלח אותך למי שאתה באמת אוהב. אני לא רוצה יותר להיות תחליף».
היא לא יכלה להסתתר מהפגיעה בעודה מתמודדת עם האי-צדק.
«על איזו אישה את מדברת?», שאל בתדהמה, מבטו קפוא.
«מאז החתונה אתה רק אומר ‘אמא, אמא’, והמרק שלה חמצמץ והפנקייקים רכים יותר. היא מנהלת את כל הכספים שלנו אני לא יכולה יותר».
תומר לא הצליח להבין, הוא ניסה לשאול מתי הוא איבד שליטה, או אם הוא אף פעם לא היה שליטה. כשהיא סגרה את פיה, הוא ישב לידה על המיטה והביט בעיניה המלאות דמעות.
«האם זה רק בגלל שהאמא גרה איתנו?», הוא שאל.
«אתה רואה? היא קיבלה אותך במלואו. בלי השכר שלי לא היינו יכולים לחיות. היא אסרה עלי להרות מחשש לאיבוד ההכנסה שלה».
«אמא היא אישה טובה, אבל היא צריכה גבולות. אתה מתעלם מהם, והיא מנצלת את זה».
הוא הבטיח לנסות ולתת עדיפות לנו, לבן שלנו ולחיים שלנו יחד.
הצעד הראשון היה להפסיק לשלם למרים את הסכומים הגדולים של העסק, ואז לבקש ממנה לעזוב את הבית.
חודש לאחר מכן לירא בחרה נייר טקסטיל לחדר הילדים. המערכת עם מרים השתפרה, היא ביקרה מדי פעם, אבל ההשפעה על תומר הייתה קשה. לבסוף מרים נאלצה להפסיק לקנות ממוצרי הקוסמטיקה, והייתה מוכרחת למצוא עבודה רגילה, ללמוד להסתמך על עצמה.
שנה אחרי השנה באו למספר: נולד להם בן, ומרים הפכה לתומכת של תומר ולירא. כל המשפחה חיה יחד, שמחה, וחיי היוםיום נראו הרבה יותר קלים.
