“אני רוצה גט,” לחשה והידרה את מבטה.
היה ערב קר בתל אביב כשנועה אמרה בשקט: “אני רוצה גט,” בעודה מסיטה את עיניה מבעלה, דוד.
פניו של דוד הלבינו ברגע. שאלה אילמת תלתה באוויר.
“אני משאירה אותך עם האישה שאתה באמת אוהב,” אמרה נועה, מבינה שהאישה החשובה ביותר בחייו תמיד הייתה אימו. “אני לא רוצה להיות עוד משנית.”
נועה הרגישה את הגרון שלה נחנק ועיניה הלכו ונעשו לחות. הכאב והאכזבה של שנים פרצו מתוכה וחנקו את האוויר בקרביה.
“על מה את מדברת? איזו אישה אחרת?” שאל דוד המום, בוהה באשתו בחוסר אמונה.
“דיברנו על זה כל כך הרבה. מאז החתונה, אמא שלך מוצצת אותנו כלכלית, רגשית וזמנית. ואתה מקבל הכל כי ‘המרק שלה יותר טעים והלביבות שלה יותר אווריריות’. אני לא יכולה יותר,” פרצה ממנה נועה.
הדמעות זרמו ללא הפסקה על פניה האדומות. היא התחרטה על החלומות שכל כך היו ברורים לה. חתן מבטיח, קריירה מכובדת, חיים במרכז תל אביב הכל התגלה כמאבק על האושר שלה עצמה.
לפני חמש שנים, נועה נכנסה בחשש לסלון הגדול של הדירה. הרהיטים, הכלים, הקישוטים עבור בחורה שבילתה את רוב חייה בדירה משותפת ולאחר מכן במעונות הסטודנטים, הכל נראה יקר ושביר.
“איך זכיתי למצוא גבר עם דירה משלו?” חייכה בציניות והניחה את ידיה על כתפיו של דוד.
“חכי עד שאראה לך איך אני משאיר גרביים בכל פינה, אז תגידי כמה את מתרשמת.”
נועה עברה אליו די מהר אחרי שהכירו. הייתה זו רומנטיקה פורחת שביקשה להמשיך.
אז היא הייתה בשנה האחרונה של לימודי תקשורת באוניברסיטת תל אביב, בעוד דוד, מבוגר ממנה בחמש שנים, עבד כמנהל מכירות עם הכנסה יציבה.
שנה לאחר שעברה אליו, הזוג נישא.
“בקרוב נוכל להפוך את חדר האורחים לחדר ילדים,” העירה נועה פעם כשחיבקה את בעלה ורמזה שהיא מוכנה לתינוק.
אבל חודש לאחר מכן הגיעה התוספת הבלתי צפויה: אימו של דוד, גברת לוי, עמדה על מפתן הדירה עם שתי מזוודות. היא הייתה קרובה מאוד לבנה, לפחות בעיניה.
החינוך שלה, שכלל רגשות אשם ותביעות של אם חד הורית, גידל גבר שחש מחויב לה. היא גאה שבנה הצליח בחיים והאמינה שזה רק בזכותה.
בכל משכורת, דוד החזיר את החובות על הדירה, הרכב והילדות שלו. נועה ראתה זאת מהצד ולא רצתה להפריע לקשר של בעלה עם אימו, רק העירה על כך מדי פעם בעדינות.
“למה השקעתם את הכסף ממכירת הבית?” שאלה נועה כשמזגה תה ונגעה בנושא בעדינות. גברת לוי הגיעה ממושב קטן ליד באר שבע, שם ירש בית קטן עם גינה.
כל שנה הציע דוד לעזור במציאת דירה בעיר, אבל היא סירבה. לפתע מכרה את הבית במהירות אבל במחיר נמוך.
“חלק לחופשות העתידיות שלי, חלק השקעתי בעסק החדש שלי.”
גברת לוי, למרות הקשיים בילדותה, הייתה שאפתנית ופעלתנית, וגם מאוד תובענית וכוחנית.
עם אנשים כאלה צריך להיזהר, כי הם ידועים כמי שמוכנים לנשוך את היד אם תושיט להם אצבע.
לאחרונה גילתה גברת לוי באינטרנט חברה שמכרה קוסמטיקה ברשת. תנאי להמשך שיתוף הפעולה היה רכישה חודשית של מוצרים בכמות גדולה. בדיוק ל”הכנסה” הזו השקיעה את כספי מכירת הבית.
“החלטתי שזה לא יהיה בעיה אם אגור כאן,” אמרה בביטחון תוך כדי ערבוב כפית דבש בתה שלה.
“בטח, אנחנו שמחים לארח!” נועה ניסתה להבהיר שזו תהיה אירוח זמני. “אני מקווה שנמצא לך דירה טובה יותר מהקודמת. אשאל חברה שלי, היא מתווכת ודאי תמצא משהו בשכונה נחמדה.”
“לא צריך. שתי דירות זה בזבוז. עדיף שנחסוך אצלי, אין בעיה,” השיבה גברת לוי והציגה את עצמה כקורבן הנסיבות.
נועה הביטה בבעלה במבט תובע. לא היה לה משהו נגד אימו, אבל לחלוק איתה את המרחב לצמיתות היה קשה מדי. דוד רק משך בכתפיו ואמר: “מה שנוח לך.”
הוא תמך ברעיונות של אימו, לא משנה כמה מופרכים, והאמין שאין לו זכות להתנגד לדבריה או מעשיה.
והיו לא מעט: סריגה, הכנת נרות, עשיית סבונים, אלבומי תמונות ויומנים.
האישה ניסתה למצוא “מכרה זהב” ומצאה אותו בדוד, ששילם על כל הציוד והחומרים, מימן את ה”עבודה” שלה, ונתן לה כסף לחיים נוחים.
מאז שקודם לתפקיד ניהולי, גברת לוי לא עבדה ולו יום אחד.
האמונה הילדותית של דוד שהוא חייב תודה לאימו על חייו דיכאה את רצונו והתבטאה לא רק בתמיכה כספית מוגזמת אלא גם בהסכמה עיוורת לכל מה שאמרה או עשתה.
מפתיע איך גבר מבוגר ועצמאי יכול להיות כל כך מושפע, להיכנע למניפולציות ולהיות תמים כמו ילד קטן.
בסוף, חדר האורחים מעולם לא הפך לחדר ילדים, ובשלוש השנים הבאות כמעט דבר לא השתנה. נועה כבר עבדה בהוצאה לאור, וכתביה פורסמו במדור “משפחה וזוגיות”.
בעוד שחקרה סיפורים משמחים ועצובים וניתחה מצבים מבחינה פסיכולוגית, היא לא הצליחה להבהיר את המצב במשפחתה שלה.
דעתה לא נחשבה, היא נדחקה לשולי חיי המשפחה, שם גברת לוי החזיקה במושכות כבר מזמן.
נועה הבינה את הסיבות בן יחיד של אם חד הורית שמתחתן עם אישה שתתבע את כל זמנו וכספו סכנה שניתן להילחם בה רק בהתמקדות מוחלטת בעצמה.
ובמקרה של חמותה, זה התערבב עם תחושת עליונות והאמונה שבנה חייב לה.
את הבעיות בראש של גברת לוי רק היא עצמה יכלה לפתור, וההבנה הייתה צריכה לבוא מדוד, אבל נראה שהוא היה עיוור לחלוטין למצב.
כל חומרי הניקוי בבית הוחלפו במוצרי
