אני קונה לעצמי בשר הודו איכותי ומכינה ממנו קציצות מאודות, ולבעלי אני מביאה בשר בקר זול עם תוקף שעומד להיגמר.
היום אני כבר בת חמישים ושבע. למעלה משלושים שנה אני נשואה, ובכל השנים האלו דאגתי לכל צרכיו של בעלי כיבסתי, בישלתי, שמרתי על נוחות הבית והמשפחה. לנו שתי בנות שתיהן גידלתי והשכלתי בעצמי. מאז שאני זוכרת את עצמי, רצתי בלי הפסקה, כמו סנאי בגלגל. תמיד עבדתי בכמה עבודות במקביל, נאחזת בכל הזדמנות כדי שלבנותינו לא יחסר דבר, שיילכו מסודרות לא פחות מהילדות האחרות.
במהלך כל השנים המשותפות, בעלי בעצם אף פעם לא עבד עבודה קשה, וכשיצא לפנסיה פשוט ישב בבית והפסיק כל עשייה. אני עדיין יוצאת כל יום לעבודה, עוזרת לבנות עם הנכדות וגם ממשיכה לדאוג לכל מה שצריך בבית.
לא פעם ביקשתי שימצא איזו עבודה, אפילו כמאבטח בלילה, אבל תמיד ענה שאין צורך, שאנחנו מסתדרים ומה רע במנוחה. ואם מדובר באוכל? אני כמעט לא מספיקה לבשל. לפעמים אני שבה אחרי יום עבודה, מגלה שהוא חיסל כל דבר טוב, ומשאיר לי רק קופסת מרק דלוח.
פעם חלקתי את זה עם חברה, והיא יעצה לי לבשל לכל אחד בנפרד: לו מכך של זול, ולי מהטוב והבריא. חזרתי הביתה וסיפרתי לבעלי שפגשתי רופא, ואמר לי שעליי להקפיד על תפריט בריא מיוחד, ולכן אסור לו לגעת באוכל שלי.
עכשיו אני מסתירה את האוכל שלי, וכשהוא יוצא למחסן אני מנשנשת שוקולד בשקט. את הנקניק והגבינה אני מחביאה במקרר עמוק, וכשהוא לא שם לב, אני אוכלת הכול לבד. למזלי, יש לנו שני מקררים: אחד לאוכל רגיל, ואחד לקופסאות שימורים שם אני שומרת את כל המטמון האישי שלי.
אתן יודעות איך גברים לא רואים כלום. לעצמי אני קונה בשר הודו איכותי, עושה ממנו קציצות עטופות באדים, ולו בשר בקר דהוי, מערבבת עם תבלינים, והוא אפילו לא שם לב. לו אני נוטלת פסטה הכי זולה מהסופר, כזאת שעולה שקלים בודדים, ולי פסטת דורום אמיתית.
אני לא רואה בזה כל רע מי שרוצה לאכול טוב, שירוויח. בגילנו זה לא הגיוני כבר לחשוב על גירושין כבר עברנו את רוב החיים, יש לנו בית משותף, אז בשביל מה עכשיו למכור הכול ולחלק? זה פשוט לא שווה את הכאב והמהומה.
