אני לא יכולה לשחרר אותה
לא צריך לי סבתא עם כל ההצקות האלו! בחרי: או אנחנו, או היא לחשה אינה בקול כועס.
אלכס התבלבל מהמילים כאילו פגעו בו באגרוף של אמא.
ברור אמר בקול מרוסס. כל השנים בניתי משפחה, חשבתי שיש לי גב בטוח, והנה איך זה מתגלה אם אחלה חלה? תזרקו אותי גם אתם החוצה, כמו פסולת?
אינה סגרה שפתיה וקשרה ידיים על חזה. אלכס חייך במרירות.
תודה, אבל לא אמר. אינני צריך משפחה שמפילה באותו רגע. הסבתא טיפלה בי, העניקה לי דרך בחיים, ואת היום הראית לי את האמת שבך.
אינה נותרה ללא מילה, קפאה במצב של תדהמה. אפשר היה להבין את אלכס, אך גם את היא.
הוא ארז חפציו במהירות ויצא עם סבתו, מחזיק אותה בידו. דלת הכניסה נפתחה ברחש שקט, כמו שמישהו מכבה את האורחיי המשפחה המשותפת נעצרו ברגע אחד.
אינה ישבה בחדר השינה שלה, לבד, ברחש קברי של שתיקה. הכעס הכבד נעלם, נותר רק משקל קר וקפוא על הלב. מבטה נפל על תמונה על המדרגה. בעיניה נחשף אלכס שלא הכירה ילד קטן, רזה, מתבן, עם דאגה בעיניים.
אלכס כמעט ולא דיבר על ילדותו. בהתחלה לא סיפר דבר, ולאחר מכן נפתח, כאילו פותח דלת אל ארון שבו חבויים שלדיו. הוא נראה רגוע, אך קצה אצבעותיו רעד והקפיד לעקוב אחרי תגובתה של אינה.
גדלתי בלי אב. כמעט ללא אם. אבא נשלח לעונש כבד לפני הלידה, ולא ראינו אותו משם. אמא השתייתה, ובערב הייתה תוקפת, לפעמים גם מכה. שלושה ילדים היה לנו, והיה קצת קלה יותר סיפר.
היא גילתה שסבתו, לידיה כהן, הייתה האישה שהצילה אותו. ברגעים קשים, אחותו הבכורה, אלא, לקחה אותו ואת אחיו השני והלכה איתם אל סבתו. שם הסתתרו מהפרקפוקים של האמא, יכלו לישון בשקט, בלי פחד. סבתא חיבקה אותם, חייכה, מזגה חלב חם עם דבש ואפו עוגות שממתקות את זיכרונות הריח של אלכוהול.
לידיה כהן הייתה אישה בעלת משאבים מוגבלים, עובדת מנקה בבית ספר ותופרת על הזמנה. סווטרים, קרדיגן, גרביים, כפפותהכל למכירה כדי שלנכדיה יהיו מעילים חדשים בחורף וספרי לימוד לבית הספר.
פעם אלכס פתאום ניסה להסביר שהרגעים החמים ביותר בחייו היו כאשר הוא מתעורר בלילה, רואה אור זורם מחדר סבתו, וחוזר לישון לצליל של מחטי התפירה.
כאשר אימו נפטרה, לידיה לקחה את נכדיה אליה. היה לה קושי רב עם שלושה ילדים, היא לא יכלה להעניק להם הכול, אך העניקה תחושת ביטחון, שערכה יותר מדיפלומה או דירה.
שנות השנים עברו, ולידיה החליטה לשכור דירה קטנה. כמעט לא יצאה אל הרחוב והייתה על משמרת הבית בקושי. נכדים בוגרים באו לבקר פעם, אחר כך שלחו כסף בלבד, ולבסוף התרכזו בחיי משפחתם. מדי פעם השתלמו כמה שקלים, אך לא יותר. לכל אחד היו דאגות משלו: שכירות, ילדים, שיפוצים, מכוניות
רק אלכס נותר. הוא הגיע לבסטר של סבתו כמעט כל שבוע, לפעמים יותר מפעם אחת. אינה לא התנגדה. היא לא הייתה קרובה במיוחד ללידיה, אך הבינה שהיא אם שנייה עבורו.
אפשר לשהות בבית אם לא רוצה לנסוע, אני לא מכריח אמר. זה סבתא שלי, לא שלך.
לפעמים אינה הצטרפה אליו ונסעה לעזור בניקיון. היא העריכה את האישה, למרות שהקשר המשפחתי לא היה קיים. עד אז היו להם שני ילדים. חיו בדירת שני חדרים שהורשתה אינה מדודתא. בכל ראש השנה, לידיה הייתה מעבירה לנכדים ולכלה גרביים צמר חמותמנהג שהפך למסורת.
יום אחד, סבתא, מבולבלת, חיסתה אינה ואלכס קופסאות של תה וממתקים.
רציתי לסרוג לחשה, מביטה באצבעותיה המעוותות מזמן, אבל הידיים כבר אינן אותו דבר, ילדים. הן אינן מקשיבות, שוכחות. הגיל…
הם צחקו והחליפו נושא במהירות, אך אינה שמעה את הבלבול, חוסר האונים והכאב בעיניו של אלכס. עבורו הגרביים היו יותר ממועדוןסמל של תמיכה מהילדות, והעוגן שבו הוא שם את רגליו. העוגן הזה החל לדעוך. אינה לא הבינה זאת ברגע, ראתה רק זקנה חמודה שמרגישה עצובה מגיל. לא הבחינה באזהרה שבקול.
האזעקות דפקו.
יום שגרתי. אינה ניסתה לסדר את הבית, לאסוף צעצועים ולשכב את הילדה הקטנה לישון. טלפון חצץ.
הסבתא נעלמה! קרא אלכס בלחץ. הגעתי, הדלת פתוחה, היא איננה, הטלפון לא מצלצל!
אינה קפאה, כאילו נרטבה במים קרים. הפאניקה בקולו הייתה מדבקת.
חכי, נו, אולי היא הלכה לשוק או לבעלי הבית?
עברתי על כל השכנים, היא עדיין לא כאן! אני הולך לחפש!
קול השיחה נקטע. אינה גרעה נשימה, הלב דפק בגדול. היא לא הרגישה חיבה מיוחדת כלפי לידיה, אך מחשבה על כך שהזקנה בחוץ לבד הייתה בלתי אפשרית. אלכס עלול היה לשבור את הראש מרגשות האשמה והצער.
היא אספה במהירות את הילדים והובילה אותם אל אמא שלה, ואז חזרה לחפש את בעלה. חיפשו ברחוב הראשי, בחנויות השכונתיות, הראו את תמונת לידיה לכל מי שפנה אליהם, אך אף אחד לא יכל לעזור.
הזדקנה נראתה רק בערב, במרכז, ליד מאפייה ישנה שהייתה חביבה עליה. אינה נראתה על פני הברזול, לבושה בבגד שמקיף את עצמה, קפואה, רועדת, מדברת לשפתיה. אלכס רץ אליה ראשון, נפל ברכיו לפני שהיא יכלה לגעת. אינה קרבה, שמעה סוף סוף את לחישותיה של לידיה.
רציתי לקנות לחמניות לנטע היא אוהבת עם צימוקים
נטע, אם אלכס, שנפטרה לפני שנים.
זה קרר גם את אינה. הייאוש של אלכס היה בלתי ניתן לתיאור.
בלי להסס, אחרי כמה ימים פנו לרופא. האבחנה הייתה מזעזעת: דמנציה. באותו רגע אינה ואלכס לא ידעו מה משמעותה.
היא כבר לא תחזור להיות כפי שהייתה אמרה אמא של אינה. אני יודעת זאת, גם טיפלתי בסבתך. היא תתרחק יותר, ותצטרכו לחיות עם זה. מומלץ טיפול מקצועי והשגחה 24/7, לא טיפול של מתנדב שלא יודע.
אלכס לא רצה לשמוע על זה.
לא אעזיב את סבתי לאנשים זרים. הצעירים תמיד מנסים לשמור על הזקנים, זה נורמלי. אם היה קורה משהו עם סבתך, הייתי מתערב טען.
בסופו של דבר אינה נכנעה, והביאו את לידיה לביתם.
מאותו רגע חייהם הפכו לגיהנום. הסבתא הועברה לחדר הילדים, והילדים עברו לחדר השינה של ההורים. הצפיפות לא הייתה הגורם היחיד.
בלילות, הסבתא ויכתה ברוחות של העבר. בת הקטנה קמה ובכה מפחד. האחרים לא יכלו לישון. אינה ניסתה להרגיע, אך ללא הועיל.
הסבתא התלוננה על האוכל. אינה קפאה פירות ורתה ריבת פירות לילדים, היא עצמה רצתה ריבה טרייה, אך ויתרה. היא לא הבינה שהסבתא מרגישה נבזית.
תמותו לי ברעב, אפילו ריבה אסור לי קראה, ואני כבר מבוגרת.
אך היא הייתה מסוגלת לרוקן סיר שלמה בלילה כשאף אחד לא ראה. כך בוקר התחיל בבת הקטנה בוכה כי היא רגילה לקבל ריבה לארוחת בוקר.
זה היה סובלני, עד שפעם אחת אינה קמה מריח בריחה.
היא רצה למטבח וראתה את לידיה עומדת ליד התנור, מנגסת מזלג על מחבת ריקה, לוחשת משהו. ידית המחבת נמסה במקומות.
אינה נבהלה בפעם הראשונה באמת. הוא לא רק על עצמה, אלא על הילדים. הלילה היה עלול להיות אחרון.
לוי, זה לא אפשרי יותר. אני מבינה שהאדם חולה, אבל זה עלול להעלות לנו את כל החיים! היא אמרה לבעלה אחרי שהעירוה וקראה לו על המצב. צריך לחשוב על משהו. אולי נשתף את העלות עם שומרת?
איזו שומרת? הוא גרגר בעייפות, כבר דיברתי עם אלא ודן זה יקר מדי.
אז נמכור את הדירה שלה ונקנה לה משהו כאן, קרוב, כדי שנוכל לבקר תדירות
אתה לא רואה שהיא זקוקה לשמירה קבועה? איך אפשר לעזוב אותה לבד?
איך אפשר לעזוב אותה ליד הילדים? לחשש אינה.
הם לא הגיעו להסכמה, ואלכס הלך. אינה נשארה מביטה בתמונות, ידיה רועדות. היא הבינה שהאחורה שיצאה משם הוא הילד הקטן, שלא נותר לו עוד בית חמים. האובדן לא הקל על הלב.
בצהריים היא התקשרה לאמה, כדי לשבור את השתיקה הקשה.
חלה… אולי לא הייתה חכמה להגיב בחום? אולי יש אפשרויות אחרות…
אמא, את חושבת שלא הצעתי? הוא לא רוצה לשמוע! היא פרקה. עבורו קיים רק דרך אחת סבל, גבורה, תשלום לעבר. ובסופו של דבר, אני משלם. הוא בעבודה, ואני פה לבד עם שלושה ילדים, אחד מהם מבוגר ולא נשלט.
אה כן, גברים ככה. מעט מבינים מה זה חיי יוםיום תשענה בקול רך, אולי יימצא מנוחה במצב הזה, יתקרר וייעץ…
שלושה חודשים אחרי, אלכס התקשר ונסע לבקר. הוא ירד במשקל, עייפות עמוקה בחייו, כאילו לא נרדם מאז. הם ישבו במטבח, במקום שבו הכל התחיל.
את מבינה התחיל, מבלי להביט באינה בעיניים, אני לא יכול לזרוק אותה. לא יכול. אבל גם לא יכול לחיות בלעדיכם. כשכל המשא על כתפיי, כשנשארתי לבד הבנתי שלא אפשר לי כך.
אינה קרבה אליו והניחה יד על כתפו.
והיא לבד עכשיו?
עברתי לשירות מרחוק והצלחתי לשכור שומרת, שכנה לשעבר, אחראית על טיפול במבוגרים. הסכמנו שהיא תבוא כמה שעות ביום. היא גם עובדת, ואני מתכנן לראות אתכם יותר. אם תקבלו אותה חזרה.
אינה חייכה בחולשה, אך בחיוך מתוח. אלכס לא הצליח לעבור לגור במקומו של הסבתא, אך היה זה צעד. גם היא ריקה והבינה שהחיים הם רצף של פשרות וטעויות, אבל אפשר לבנות מחדש.
בטח, נקבל אמרה, חיבקה אותו.
הוא קיבל את החיבוק, ראשו רעד ברגע של הפתעה, ואז פתח את זרועותיו וחיבק אותה בחזרה.
המשפחה לא התאחדה ברגע אחד, אך החליטו להתחיל בדרך להחזרה. הם דיברו על מכירת דירת לידיה וקניית בית קרוב, כדי לבלות יותר זמן יחד. בינתיים, אפשרו ערביים משותפים וארוחות משותפות.
זה היה צעד גדול לעתידם. המשפחה נפרקה לחברות, אך לא נכנעה והחלה לאסוף מחדש כל פיסת פזל, כדי למלא את הפערים.
הלקח הוא שלפעמים, גם כשהזמן והקושי משחיתים, אהבה אחריות ויכולת לשנות גורמת לנו לבנות מחדש מבנים שנראו אבודים, ולמצוא משמעות בחיבור האנושי שבין דורות.
