היום, אחרי שהשפתי את עצמי במיטה כמו תמיד, נזכרתי איך הכל התחיל.
״את נזהרת והצלחתי! צחקתי אליה, לא שידרתי שכרגע הכנסתי את הבלוג החסר תכלית למכירה וקיבלתי עליו סכום של שמונה מיליון שקלים.
אכלת את זה סופסוף? חידד ארז, אחי, כשפרץ למטבח ומחזיק במפתחות הרכב כמו מזוזה. העסקה סגורה. אמרתי לך שאדע לשבור אותם.
אלומה הרימה בעדינות את מבטה ממסך המחשב. הפנים האדומות והמוחצנות שלו השתקפו ברקע המראה.
היא סגרה את המחשב ללא מילה, והאפליקציה של הבנק עדיין הציגה על המסך החשוך סכום של שבע ספרות.
שמחה שזה יצא לך טוב, אמרתי בקול שקט.
ארז צחק ופתח את המקרר כמו קצין משטרה שבודק את המלאי.
יצא טוב? אלומה, זה לא יצא טוב. זה תוצאה טבעית של שכל, רצון ועבודה קשה לא של גלישה בתמונות חמודות באינטרנט.
הוא היה מדבר על הבלוג שלי, שלשום חמש שנים קרא לו בלאת ערך. לא ויתרתי על ההזדמנות; למה להיכנס למריבה?
קמתי והגשמתי לעמוד אל מול החלון. האורות של חיפה בערב נצנצו דרך הזכוכית שהייתה רטובה מגשם, כמו ציור אקראי של פסטל.
חמש שנים של צחוק, הובלות והקפצות. חמש שנים שהשקתי בבלוג על מלאכות יד נדירות, על אמנים ותיקים שחלפו מדור לדור.
בקשר לתמונות הקטנות שלך, המשיך ארז, מושיט בקבוק שמפניה יוקרתית מהמקרר. זה זמן שכבר צריך להפסיק. חייבים עוד כסף. בחרתי בית קיץ בגליל. התחביב שלך שורף אותנו.
הוא אמר אנחנו, אבל שמתי לב שהוא שמע אני. המנצח שלו היה תמיד שלו, אבל העול מצטבר על שני הכתפיים.
את מבינה לאן אנחנו בדרכנו? הגיע ארז קרוב, פתוח את פקק השמפניה בפיצוץ, וקצף נצץ על המגזין. אני האדם שמסדר את העניינים. ואת? מי את באמת?
מלאתי את כוסו, לא שמתי לב אלומה. היא הביטה בעצמה במראה הכפופה של הזכוכית השחורה החיוך המפואר, החליפה היקרה שהרגישו שהן מגן עליו מכל משבר.
בפנים שלי לא היה שום כעס, רק שלווה מוזרה, כאילו צופה בסרט גרוע על מסך קטן.
אתה broke ואני מצליח! הוא קרא, כאילו זו עובדה קוסמולוגית. זכור מי נושא את המשקולת של המשפחה.
הוא שתה, מחכה לתגובה: דמעות? שבירת לב? כניעה שקטה?
אלומה הסתובבה אליי, מבטה חודר למראה שלו, כמו קורא ספר ישן ומאוד מכוסה באבק.
הטלפון ברקיע רשרש, הודעה מרוכש. רשת מדיה בינלאומית קנתה את הבלוג והציעה להפוך אותו לפרויקט גלובלי. הם כתבו שהם מרוצים מאוד מהעבודה שלי.
אתה צודק, ארז, התחלתי בקול רגוע, זה באמת הזמן לשנות משהו.
הקמתי את המחשב מהשולחן.
אולי אצא ללילה במלון, אתה תתארגן לחגיגה. מגיע לך.
הוא נדהם, הכוס בידו רועדת, לא ציפה לחרטה.
אלומה הייתה כבר במסדרון, חבשה את המעיל.
לאן אתה הולך? קרא, מבולבל. באמת כועס?
היא פתחתה את הדלת. ברגע שהיא פנתה חזרה, החיוך שלו היה שלו.
אל תדאג. אני אפצה על המלון מהקופה שלי.
דלת הסוויטה הנשיאותית נסגרה בעדינות אחרי הפורטר. אלומה נשארה לבדה בחלל המרווח עם חלונות משקיפים עד קצה השמיים.
מחרת הלילה, העיר תל אביב נצנצה, אותה עיר שהרגישה קרה מרחוק כשעה לפני.
היא נפלה מהנעליים והלכה ברגליים יחפות על שטיח יוקרתי, חשה תחושת חירות של פעם שלא חוותה.
הטלפון הרעיד שוב: עשרה שיחות ממתינות מארז, הודעות שמתחילות בכעס, עוברים לדאגה, ולבסוף לתחושה של חוסר אונים. היא כיבתה, לא עכשיו.
בבוקר נצא האור לחדר, והיא ישנה לראשונה שנים של לילות קשים ללא סיוטים.
היא הזמינה ארוחת בוקר במלון, בזבוז כסף כפי שארז היה קורא לזה, ולבש גלימה משי ליד החלון, פתחה את המחשב.
מייל מ״איילה רוזן״, ראש החטיבה האירופאית של הרשת, הזמין אותה לבאריסל, מחר.
היא חייכה, הכל קורה מהר, אך לא פחדה, רק התרגשה.
בינתיים, ארז קרא לכל החברים, לכל חברותיה הקטנות, אפילו לאימא שלה, וצריך לצייר את המצב כאילו אלומה הייתה משוגעת מהצלחתו הגדולה.
היא תמיד הייתה רגישה עם הבלוג, אמר בטלפון. דאגתי שהיא תעשה משהו טיפש.
בקצה היום, הוא קיבל שיחה משותפו בעסקים.
ראית את החדשות? בלוג של מלאכות נמכר ב8 מיליון שקלים! איך קוראים לו? Threads of Time? זה לא הבלוג של אשתך?
ארז קפא, נזכר בשם, אותו שם שהיא הזכירה כשביקשה כסף לבקר רקמת קהילה מרוחקת. הוא חייך לעצמו, חיפש באינטרנט, מצא מאמר בפורבס, תמונה של אלומה, חיוך בטוח והסכום יותר ממה שצבר בחייו.
עולמו של ארז, שבו הוא היה מלך אלוהים, קרס באותו רגע. פניו נשרו בכעס ובפחד פראי. פתאום הוא הבין את השלווה שלה, את היציאה שלה, את המילים האחרונות.
הוא מצא את המלון שבו היא שהתה, תוך שעה.
אלומה סיימה שיחת וידאו עם איילה, דנה בחוזה ובאסטרטגיה העתידית. היא הרגישה קלה, לא רק יוצרת תוכן היא הוזמנה להוביל מחלקה שלמה, לפקח על פרויקטים ברחבי העולם.
דפיקה חזקה חרגה, אלומה הסתכלה בפירח ארז עומד שם, פניו חיוורות, עיניים בוערות בכאב קיצוני. נראה כאילו נשלף לו הכול.
צריך לדבר, נזעק, חדור זעם, חודר למרחב הסוויטה. נחמד כאן, על הכסף שלי?
אלומה סגרה את הדלת מאחוריו, נסעה אל הקיר. היא ציפתה לזה, הייתה מוכנה.
שלך? שאלה ברוגע. הכסף שאתה נתת לי על חולצות וצמרות לא יספיק אפילו ללילה כאן. זה לא שלך.
הוא הסתובב, מתפלא, תכניתו להיכנס, להפחיד, לשלט התמוטטה.
זה הכסף שלנו, אלומה! ניסה בקול מתבייש, אנחנו משפחה. מה שלי הוא שלך. תמכתי בך, הענקתי לך השראה! בלעדיי, לא היית מצליחה!
להשראות? חייכה במעט, קריאת העבודה שלי כזבל? לדרוש ממני עבודה רצינית? או להכריז שהייתי שברה את המשפחה אתמול? איזה השראה זו?
כל מילה נגעה בו כאב. הוא קפץ.
את לא מבינה כסף גדול! זעק, ניזון מכעס מושלם. הם יקח אותך! כרישים של תאגידים יבלעו אותך! אתה צריכה אותי, אני יודע לנהל נכסים, נוכל להכפיל הכול! נבנה אימפריה!
הוא צעד אל עבר, מושיט ידו כאילו מזמין אותה לחזון שלו.
האימפריה שלך קרסה אתמול, ארז, פסקה אלומה. בדיוק כשפוצצת את השמפניה. ואני לא רוצה אימפריה. אני רוצה חיים שלי, שאני אבנה בעצמי.
היא שלחה הודעה מהירה.
מה אתה עושה? ביקש, הפחד נגלה בקולו.
קוראת לשומר. השיחה נגמרה.
לא! קפץ, אלומה, חכי! אני מבין עכשיו! טעיתי!
זה היה מראה מצער של אדם שחזקהו נמשכה ונפלה, מתנצל על אשתו שהייתה רק נכס אתמול.
לא, ארז, אתה רואה רק מספרים בחשבון של מישהו אחר. העורך שלי יקשר אתך לפרידה. ובבית שהזמנת תזנח, העסקה האחרונה לא תספיק אפילו למקדש ההתחלה.
היא לחצה על כפתור השיחה.
שתי משמרות הגיעו תוך דקות, מקצועיות ויעילות.
אנא לוו את האורח החוצה, אמרה אלומה, מציינת את ארז המופתע. הוא טעה במספר החדר.
הוא לא נלחם, הסתכל בעיניים ריקות בעוד הם מובילים אותו החוצה. רגש הרעב נעלם, נותר רק ריקנות.
הדלת סגרה מאחורי ארז, אלומה נשאה משא של הקלה, הלכה אל החלון העצום.
העיר מתחת לחיים רועדת, והיא הרגישה חלק ממנה בפעם הראשונה.
חופש. כוח. אושר אינסופי.
מחר, הטיסה לבאריסל מחכה. מחר, החיים האמיתיים שלה יתחילו.
לקח אישי: גאווה רועשת עשויה להטביע אותנו, וכשמאזינים לליבנו, המלחמה הפנימית מתפוגגת והחירות מתפשטת.
