“אני עוד צעירה, אני אעבור שוב לידה!” – כך הבטיחה. בסוף, אף אחד לא רצה את הילדה. אנה ורוברט גדלו בעיירה קטנה בפריפריה ולמדו יחד באותה כיתה. אחרי התיכון המשיכו לאוניברסיטה ואז עברו לתל אביב כדי לחפש עבודה. הם שכרו דירה צנועה, מצאו עבודות, וחיו יחד בלי להתחתן. כשהתברר שאנה בהריון, רוברט עזב אותה – לא היו לו בכלל תוכניות לילד. אנה הייתה שבורה והחליטה לחזור הביתה, לגדל את הילדה לבד. לאמו של רוברט הייתה משרה בכירה בעיר וסיפרה לכולם שהילדה בכלל לא קשורה למשפחתם – שהילדה מאבא אחר. המצב הזה היה קשה במיוחד, כי שתי המשפחות גרו באותו אזור. משחקי משפחות. רבים מחבריהם הכירו את כל הסיפור. אנה ילדה בת נפלאה, לא באה בטענות למשפחה של רוברט ורק רצתה לגדל את הילדה בשקט. אך אמו של רוברט המשיכה לספר לכולם שהילדה לא נכדה שלה. – תסתכלו עליה! – טענה. – לילדה יש שיער בלונדיני ולכולנו שחור. האף לא שלנו, כולנו יפים והיא מכוערת. מנסה להיכנס למשפחה שלנו. אנשים רעים! אנה כל כך נמאס לה שהציעה בדיקת אבהות כדי להרגיע את האם. בדקו – ומיד האם הזמינה את אנה והילדה אליה, והציפה את הילדה במתנות יוקרה. אנה, שחיה על קצבת אמה, הייתה אסירת תודה. כעבור זמן, סבתא החדשה ביקשה לקחת את הנכדה אליה לכמה ימים. אנה סירבה – אמרה שהילדה עוד תינוקת. הסבתא כעסה. היא הזהירה את אנה שתפנה לבית משפט לקבל זכויות קשר עם הנכדה, ואף אמרה שעדיף שהילדה תגדל אצלה – יש לה את כל התנאים. לבית המשפט תביא הוכחות: לאב יש דירה, הוא תומך בילדה (ותציג תעודה), האם מובטלת ורווקה. לדעתה, אנה צעירה – תוכל ללדת שוב. היא המליצה לאנה לוותר על הילדה מרצון. היא גם רמזה שכל השופטים בעיר מכירים אותה – מובן למי ייטו. אנה נאבקה במשך שנים על הזכות לגדל את בתה. הילדה, שממנה התעלמה כל המשפחה, הפכה ליקרה וחשובה להם. קרובי המשפחה הפעילו קשרים, הוציאו עדים, צילמו, ריגלו. אנה נאלצה לברוח ולהסתתר. לבסוף, הכול נרגע. רוברט התחתן ונולד לו בן, ואמו עברה להתעניין בנכד החדש. בתה של אנה עלתה לכיתה א’, אנה חזרה לתל אביב, אך הייתה חוזרת הרבה לבקר את אמא ובתה. אחרי שהכירה גבר צעיר, אמה הציעה שתנסה לבנות חיים חדשים – היא תדאג לנכדה לתקופה. אנה הייתה בטוחה שתקח את בתה איתה כשתתייצב. אנה התחתנה, עברה דירה וחיכתה לתינוק. הכול הסתדר, אבל לא מיהרה לקחת את בתה – לבעלה לא עניין לגדל ילדה של מישהי אחרת. אנה החליטה שלבתה טוב עם סבתה – שם יש חברה, בית ספר. אחרי הלידה לא יהיה מי שיטפל בילדה, כך שלה ולבתה טוב יותר ככה. אך האם המבוגרת חלתה, לעיתים אשפוזים, והילדה נותרה עם שכנים. הסבתא השנייה כבר לא התעניינה בבת. כשפגשה את אמא של אנה רק חייכה: “אם היית נותנת לי את הילדה מיד, הייתה מצליחה בחיים! הייתה לומדת בבית ספר יוקרתי, מנגנת בפסנתר, יודעת שפות. ואימא שלה? נטשה אותה. מי היא תהיה כשתגדל? עכשיו אני דואגת לנכד שלי! אעניק לו הכול!” האבא לא גילה עניין. וכך, הילדה שלמענה נלחמו, לא נצרכה בסוף לאף אחד. איש אינו יודע מה יעלה בגורלה.

4 בספטמבר

הלב שלי כל כך כבד, ואני חייבת לכתוב כדי לסדר לעצמי את המחשבות. חיי עברו תהפוכות שלא העזתי לדמיין שהן אפשריות; הכול התחיל בעיירה קטנה בגליל, בה גדלתי יחד עם תומר כן, מאז הגן. למדנו יחד באותה כיתה, היינו פלגים באותם מסיבות ואף עברנו יחד לאוניברסיטת תל אביב. אחרי הלימודים, שכרנו דירה קטנה בדרום העיר, חיפשנו עבודה והתחלנו את הדרך. לא התחתנו אף פעם באופן רשמי החיים רצו כל כך מהר.

עד שיום אחד, גיליתי שאני בהריון. ואז תומר, פשוט נעלם. הוא לא רצה ילד; לזה לא התכוון. ניסיתי להחזיק את עצמי חזק, אבל לא הצלחתי להישאר בעיר, ברעש ובבדידות, אז חזרתי אל הבית של אמא שלי בעפולה, יחד עם דמעות ותקווה. אמא של תומר, רונית, הייתה בעלת מעמד חשוב בעיר כל הזמן הגיעה לעירייה, דיברה עם כל מי שנמצא במרכז החיים שלנו והיא אמרה לכולם שהילדה שלי לא קשורה אליהם, שהיא לא נכדה שלה אלא פרי אהבה אחר. היה קשה כשהשכונה כולה מלאה בשמועות ובקטנוניות.

כל החברות שלי ידעו את כל הסיפור; ילדה מהממותי, טליה, נולדה והכניסה אור חדש לחיי. חייתי בעיקר מהקצבה של אמא שלי, לא התלוננתי, רק רציתי לגדל את טליה בשקט. רונית, לעומת זאת, המשיכה בלחשושים:” שימו לב, הילדה בלונדינית, ואצלנו כולם כהי שיער. האף? בכלל לא מהמשפחה. אנחנו כולם יפים, והיא… טוב… ועוד עם כאלה תנועות זרות. הלוואי שיפסיקו להכניס זרים למשפחה.”

לא יכולתי לשאת זאת והצעתי בדיקת אבהות, שתרגיע אותה. כשהגענו לתוצאות, רונית פתאום הזמינה אותי לביתה ואמרה שאני מוזמנת לבוא עם טליה. פתאום קיבלתי מתנות יקרות, בגדים חדשים, צעצועים ששווים אלפי שקלים. עשיתי את הכול מתוך הישרדות; הייתי אסירת תודה, הלב רעד אבל על פני שמרתי חיוך.

מאוחר יותר, רצתה רונית שטליה תבוא לבלות אצלה כמה ימים. סירבתי כי טליה הייתה בת שנה בלבד איך אני יכולה להיפרד ממנה בזמן כזה? רונית זעמה ואיימה שתפנה לבית המשפט כדי שיכיר בזכותה לקשר עם טליה. בכעסה טענה שיש לה את כל האמצעים, דירה בתל אביב, רמת חיים גבוהה, ותעודות שמראות שתומר, לפחות טכנית, תומך כלכלית בילדה. “את עוד צעירה, ליאת”, כך היא אמרה לי. “בטח יהיו לך עוד ילדים, תני לי את טליה ותמשיכי הלאה. את יודעת שכל השופטים בעיר חברים שלי…” אבל אני, אמרתי בליבי לא אתן. אני אמא.

שנים התמודדתי איתה על המשמורת עדים הופיעו, בלשים עוקבים אחרינו, היו פניות לרווחה, התכתשויות אינסופיות. נאלצתי לעבור דירה, להסתתר, לבקש מהמשפחה להגן עלינו. היו רגעים שחשבתי שאאבד את שפיותי. בסוף, כשתומר נישא ונולד לו בן חדש, רונית עברה להתעסק בנכד הצעיר. טליה כבר הלכה לכיתה א’. בינתיים, חזרתי לתל אביב, אמא שלי עזרה לי עם טליה מהעפולה, ופגשתי בחור חדש. אמא אמרה: “ליאת, תמשיכי הלאה! את צעירה!” היא הבטיחה שתשמור על טליה עד שאסדיר את חיי.

היום, אני נשואה בשנית. אנחנו שוב שוכרים דירה, אני בהריון והכול נדמה רגוע אך אין לי אפשרות לקחת אליי את טליה, כי אין איפה לשכן אותה ובעלי לא מחובר אליה כלל. אולי עדיף שטליה תישאר עם אמא שלי, שם יש לה בית חם, חברים ובית ספר מוכר. כשאלד, אין לי באמת מי שיעזור לי איתה.

אבל אמא שלי התחילה להידרדר בריאותית; אמבולנסים, אשפוזים, שכנים שמארחים את טליה כשאין ברירה. רונית כבר מזמן לא מתעניינת פגשתי אותה בקניון בעפולה, כל מה שהיה לה לומר: “אמרתי לך אם היית נותנת לי אותה, היום הייתה מנגנת בפסנתר, לומדת בבית הספר הכי טוב, יודעת שלוש שפות. עכשיו אף אחד לא רוצה בה, ואת בכלל נטשת אותה. לי יש את הנכד החדש, והוא יקבל הכול. רק טוב!”

תומר מעולם לא התערב בחיי טליה. כל המאבק, הלחצים, השמועות ובסוף, הילדה שלי, שטעיתי כל כך להאמין שכולם רוצים בה, נשארה בודדה. איני יודעת מה יעלה בגורלה. הלוואי ואהיה מסוגלת להחזיר אליי את טליה, לתת לה בית, חום ואהבה. הלוואיערב אחד, בזמן שטליה נרדמה צמודה למיטת הסבתא, עמדתי בחלון, יד אחת על הבטן ההולכת ותופחת, ובלב סערה. צלצלתי לבעלי, בפעם המי יודע כמה, קיוויתי שיאמר: “בואי, תביאי אותה הביתה. היא גם הבת שלי.” אבל הוא שתק, כמו תמיד. הרגש נחרץ בי כמו סכין אין לי אף אחד שיילחם עבור טליה פרט לעצמי.

באותו לילה, החלטתי. חזרתי לעפולה, אספתי את טליה מן השכנים, נכנסתי אליה לחדר ושבתי לשבת לצדה עד שנרדמה שוב. הסתכלתי עליה פנים קטנות, שיער בהיר כמו של תומר, עיניים גדולות כמו שלי. לחשתי לה “אני פה, תמיד אהיה פה,” וידעתי שמה שלא יקרה, לא אוותר עליה.

בבוקר, כשקמה, אמרתי: “טליה, את באה איתי.” בלי הבטחות לעולם מושלם, בלי להסביר על הקשיים, פשוט דחפתי לה את הבובה שלה לשקית, לבשנו מעילים ונסענו ברכבת הארוכה לתל אביב. המציאות המתינה לנו: דירה קטנה, בעל מרוחק, תינוק בדרך הכל לא ברור. אבל הפעם לא נתתי לאיש להפריד בינינו. טליה הלכה איתי אל החיים החדשים, יד ביד, צוחקת ברוח. הרגשתי אולי בפעם הראשונה מאז הלידה שלה שאנחנו משפחה, בדרך שלנו, לא מושלמת, לא זוהרת, אבל אמיצה.

לימים, כששכבתי לצדה עם התינוק החדש בינינו, שמעתי את טליה לוחשת לו: “אל תדאג, לא משנה מה יגידו, אמא תמיד תישאר.” וידעתי, בלב שלם שרשרת של נשים חזקות, גם אם לבד, גם אם מותשות, לעולם לא יינתקו. ובין כל הצללים שבעולם, סוף סוף מצאנו אור קטן משלנו.