אני מתגעגעת אליו. לא הרגשתי געגוע כזה לאף אדם אף פעם, וגם לא ברור לי למה – הרי איתו לא הרגשתי שלמה והיו דברים שלא אהבתי. הכרנו בפייסבוק, התחלנו להתכתב, ואז הזמין אותי לקפה. הלכנו לפארק. באותו יום הרגשתי רגשית מרוסקת וכאבו לי הרגליים מהאימון בחדר כושר. שוחחנו על החיים, על עצמנו, היה קר והלילה היה בהיר. בסיום חיבקתי אותו – חיבוק שנמשך דקות ארוכות, ופתאום הרגשתי “בית” גם כשזה בא מגבר שנראה קר ומרוחק. הייתה תחושה שגם אצלו משהו לא שלם. נפרדנו בעוד חיבוק, הפעם קצר. המשכנו להתכתב עד מאוחר, ובמשך ימים – בוקר טוב ממנו, שיחות כל היום, הודעות בלי סוף. התחלנו להיפגש, דיברנו על חלומות, על תסריטים לחיים, הוא סיפר שחי עם שותף, עם אקסית, ואחר כך חזר להורים. כשנהיינו רשמית זוג, הוא הודה שבעצם גר עם האקסית, למרות שלדבריו אין ביניהם כלום – רק עובדן יחד. הוא העלה תמונה שלהם, וביום ההולדת שלו קיבלתי הודעה מאישה באינסטגרם שהעליבה אותי. הוא טען שזו היא, שהיא אוהבת להציק. התעלמתי וחסמתי. המשכנו הלאה, הקשר התהדק, הוא עודד אותי כשלא הייתה לי עבודה, לפעמים עזר עם הוצאות בלי שביקשתי. כשהיה בחופשה, אמר לי להישאר אצלו – נשארתי, אולי טעות. הוא החל “לבחון” אותי – איך אני בבית, לא לרצות לבשל כי זה “בזבוז זמן”, לבזבז הרבה על אוכל מוכן. בסוף אמר שבזבזנו הרבה כסף וזה בגללי שלא חסכתי. אחר-כך טען שיש לו חשבונות לשלם וזה מלחיץ אותו, אמר שיבחן אם אני משלמת אצלו על מה שהוציא. אמר שיש תחושה שהוא מפרנס אותי. הרגשתי לא שייכת, לומדת איך להיות בזוגיות. הכול השתנה – פחות מפגשים, פחות הודעות, טען שצריך להחזיר כסף ושגם לא אוכל טוב. הכול התחיל להתפרק. הוא האשים אותי שפגעתי לו כלכלית – למרות שלא ביקשתי כלום, ועכשיו כשאני כבר עובדת. החלטנו להיפרד, בכבוד, באחריות. אחר כך ניסינו שוב. נשארתי אצלו בלי אוכל, לפעמים אפילו לא הוזמנתי לאכול. חשבתי להביא לעצמי אוכל, אמרתי לו מה אני מרגישה והוא לא הגיב. פעם כמעט התעלפתי לידו באוטובוס – והוא לא עשה כלום. זה ריחק אותי סופית. עדיין רציתי אותו בלב, אבל ידעתי שזה לא הגבר של חיי, למרות כל החלומות והיעדים שדיברנו עליהם. בכיתי לידו בלילות, עד שיום אחד החלטתי שלא אחזיק יותר – קמתי, אספתי את הדברים והלכתי. הסברתי לו איך אני מרגישה, ולקחתי איתי את הציור שציירתי לו ושאהב. משהו נשבר. דיברנו שוב, והוא אמר שכשלקחתי את הציור גזלת ממנו את האושר והכול נשבר. אחרי זה דלת נסגרה. לפעמים שלחתי הודעות תודה או קטעי וידאו – והוא לא ענה. הכול הרגיש ריק. אז באמצע הלילה קיבלתי ממנו הודעות נאצה – שהוא איבד בגלל אישה כמוני את הקשר עם המשפחה. מחקתי וחסמתי. התחילו לפנות אליי ברשתות מהחברה בה עבד – ידעתי שזו האקסית או החברה החדשה. עצרתי את זה מול ההנהלה והבהרתי שאם זה לא ייפסק – אתלונן. כאב לי מאוד, אבל התבגרתי. הבנתי שזה לא הגבר שאני רוצה בחיי. נפרדנו יפה, אבל לראות אותו חוזר למישהי שעשתה לו כל כך רע – כאב. אני עדיין מתגעגעת לפעמים, מתגעגעת לדברים היפים, אבל רק לזה. דבר אחד בטוח: איתי הוא הרגיש שקט, והתגאה בי. עם אותה אחת – זה לא יהיה אותו הדבר, והוא לא יהיה האיש שירצה להראות לעולם.

אני מתגעגעת אליו. אף פעם לא התגעגעתי למישהו בצורה כזו. ואני לא באמת יודעת למה הרי לא תמיד הרגשתי איתו בנוח, והיו דברים שלא אהבתי.

הכרנו בפייסבוק. התחלנו להתכתב, ובאיזשהו שלב הוא הזמין אותי לקפה. נפגשנו בפארק בתל אביב. באותו ערב הרגשתי רגשית מרוסקת, וגם פיזית כאב לי מאוד התאמצתי באימוני כושר והשרירים כאבו לי נורא. ישבנו על ספסל, הערב ירד, שמיים נקיים, היה קר אך נעים. שוחחנו על עניינים אינטימיים, על החיים, מי אנחנו האחד לשנייה.

כשהגיע הזמן ללכת, חיבקתי אותו. זו הייתה חיבוק שהתמשך כמה דקות, הרגשתי שהוא מעניק לי תחושת בית, למרות שהוא נראה קר, רציני ומרוחק. בתוך החיבוק הרגשתי שגם בפנים הוא לא באמת כזה. אולי גם לו היה מוזר, כמו שלי היה, אבל היה ברור שגם הוא פגוע, ושגם עליו החיבוק עשה רושם. נפרדנו בחיבוק נוסף, קצר יותר.

המשכנו להתכתב עד מאוחר בלילה. כך עברו הימים בוקר טוב ממנו, שיחות לאורך כל היום, והודעות בלתי פוסקות. התחלנו להיפגש יותר, לדבר לעומק, לשוחח על חלומות ותסריטים שונים לחיים. הוא סיפר שגר עם חבר. אז דיבר על האקסית שלו. סיפר שהוא אוהב לשוחח גם עם בנות אחרות, ידידות, ואפילו כאלה שיצא איתן. מאוחר יותר חזר לגור אצל ההורים.

הפכנו לזוג רשמי ואז הוא הודה בעצם גר עד לא מזמן עם האקסית. לטענתו כבר לא היה ביניהם כלום, אפילו קודם, רק עבדו יחד.

הוא העלה תמונה שלהם יחד. ביום ההולדת שלו תכננתי להפתיע אותו ולקחת אותו למסעדה יפה בירושלים, בסגנון עתיק רציתי לשמח אותו. אבל בצהריים קיבלתי הודעה באינסטגרם מאישה זרה שתקפה אותי במילים בוטות. לא הגבתי. רק שאלתי אותו למה זה קורה. הוא הזכיר את האקסית, שהיא רגילה לשלוח אנשים להציק ולכתוב הודעות פוגעניות. חיכיתי עד שדיברתי איתו. הוא טען שפתר את הבעיה, אבל ההטרדות המשיכו. בסוף הגבתי בקצרה. אני לא אחת שמשפילה את עצמה או יורדת לרמה כזו. בסוף חסמתי.

עברנו משבר והמשכנו הלאה. אפילו נהיינו קרובים יותר. שיתפנו יותר. הייתי מובטלת והוא עודד אותי שוב ושוב לחפש עבודה. לפעמים עזר לי בהוצאות, למרות שלא ביקשתי דבר. הוא עשה הכל מרצון. כשהוא נסע לנופש, הציע לי להישאר אצלו. נשארתי, וטעותי הייתה שנשארתי את כל השבועיים.

הוא “בחן” אותי לראות איך אני מתנהלת בבית. היה מבזבז הרבה שקלים על אוכל מבחוץ, טוען שאם נכין אוכל נבזבז זמן, שתמיד אפשר לקנות מוכן. חזרנו לשגרה ונשארה הוצאה ענקית. המלצתי לו לחסוך, אך סירב. אחר כך טען שאני לא עוזרת לו לחסוך, שאני מאפשרת לו לבזבז, למרות שבפועל הפצרתי בו שנבשל יחד ונזהר.

אז אמר שהוא צריך לשלם חשבונות וזה מכביד עליו זה ציער אותי. מצאתי עבודה והוא אמר שיעשה לי “מבחן” לראות אם אעביר לו כסף על זה שאני מתגוררת אצלו וכל ההוצאות שהיו. לטענתו, הרגיש שהוא מפרנס אותי. לא ידעתי איך להגיב. למדתי לחיות בזוגיות.

הוא אמר שהכול ישתנה ואכן זה קרה. כמעט לא היו תכנונים, פגישות התמעטו, הודעות הפכו קצרות, טען שצריך להחזיר כסף, שנפגע כלכלית, שאפילו אין לו אוכל מסודר. הכל התחיל להתפרק.

יום אחד אמר לי שאני “חופרת לו בכיסים”, שפגמתי בו כלכלית אפילו שלא ביקשתי דבר. כבר עבדתי. לפעמים אני שילמתי, לפעמים הוא. אבל כבר לא היו תכנונים. הכול הרגיש שונה. החלטנו להיפרד. נפרדנו בטוב והכרת תודה לשיעורים והחוויות. סגרנו דלת בכבוד.

ניסינו שוב לדבר. נפגשנו. אבל כבר לא אהבתי להגיע אליו אחרי העבודה כשאין אוכל. לפעמים אפילו לא הזמין אותי לשבת לאכול. שאלתי את עצמי אם להביא איתי ארוחה או פשוט לאכול מראש שלא אהיה רעבה. סיפרתי לו על ההרגשה שלי, הוא שתק ולא הציע פתרון. זה גרם לי להרגיש שמוטלת עליי מעין “התחייבות” מול עצמי בלבד. כל זה הרג את הקשר.

באחד הימים, כשטיילנו יחד, הרגשתי חולשה חזקה באוטובוס ועמדתי להתעלף. התיישבתי על הרצפה כדי לא ליפול. הוא לא הגיב. זה ניתק אותי רגשית לחלוטין. התרחקתי, למרות שבתוכי עדיין רציתי אותו, אבל ידעתי שזה לא הגבר שאני רוצה לצידי למרות החלומות והחזון שדיברנו עליהם.

ביקשתי שוב ושוב לא להירדם כועסים. ואז התחלתי להירדם לידו בבכי. יום אחד קמתי מוקדם, אספתי את החפצים שלי ויצאתי. דיברנו. שיתפתי אותו בתחושותיי. מתנה שנתתי לו ציור שהוא אהב, הורדתי מהקיר ולקחתי חזרה. לא הייתי אמורה לעשות כך. משהו נשבר בי וגם בו.

שבועות אחר כך דיברנו שוב. הוא אמר שהציור שהחזרתי לקח ממנו את מעט האושר שהיה לו, ומאז נשבר בו משהו לתמיד. סגרנו את הדלת סופית. שלחתי לו פה ושם סרטונים או הודעות תודה, והוא לא ענה. הכל היה ריק.

לילה אחד, לקראת חצות, קיבלתי הודעת נאצה שהוא טוען שאני האישה שגרמה לו להתרחק ממשפחתו. מחקתי את הצ’אט וחסמתי אותו. אחר כך התחילו לפנות אליי מהרשתות החברתיות של מקום עבודתו. הבנתי שזה האקסית או החברה החדשה. לא הגבתי. פניתי להנהלה, הצבתי גבול ברור שאם זה ימשיך אני נוקטת בצעדים משפטיים. וההטרדות נפסקו.

הרגשתי עצב. השתניתי בזכות הכל. הבנתי שזה לא הגבר שאני רוצה להיות איתו. נפרדנו יפה, ועדיין כואב לראות אותו עם אישה שגרמה לו כאב וכאוס. לפעמים אני מתגעגעת, בעיקר לדברים הטובים, ולא מעבר לזה. אבל דבר אחד בטוח: איתי הוא הרגיש שקט וגאווה. אני לא חושבת שהוא ימצא את אותו תחושת בית, ושגם הוא לא יוכל להיות האדם שהיה רוצה להראות לעולם.

החיים מלמדים אותנו, שאפילו בזוגיות, אסור להסתנוור מהרעיון של אדם אלא לבדוק מי הוא באמת ולזכור לכבד את עצמנו, תמיד. כל דלת שנסגרת היא הזדמנות לצמיחה והתפתחות, גם אם הלב נצבט.