אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית – דניס אפילו לא הרים עיניים מהטלפון – יהיו שם אנשים. אנשים “רגילים”. נדיה עמדה ליד המקרר עם שקית חלב ביד. 12 שנות נישואים, שני ילדים. ועכשיו הוא מתבייש. – אני אלבש את השמלה השחורה – את זו שקנית לי בעצמך. – זה לא קשור לשמלה – הוא סוף סוף הרים מבט – זה קשור אלייך. הזנחת את עצמך. שיער, פנים… את פשוט לא נראית טוב. שם תהיה גם ואדים עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת… את הרי מבינה לבד. – אז אני לא אבוא. – חכמה. אגיד שיש לך חום. אף אחד לא יגיד מילה. הוא נכנס למקלחת, ונדיה נשארה לעמוד במטבח. בחדר ליד הילדים ישנו. קיריל בן עשר, סבטה בת שמונה. משכנתא, חשבונות, אספות הורים. היא התמסרה לבית הזה – והוא התחיל להתבייש ממנה. – מה, הוא השתגע?! – אלונה, חברה והספרית, הסתכלה על נדיה כאילו סיפרה שנגמר העולם. – מתבייש לקחת את אשתו לארוחה חגיגית? מי הוא בכלל? – אחראי מחסן. קיבל קידום. – אז אשתו כבר לא מתאימה? – אלונה מילאה מים בקומקום בעצבים. – תקשיבי לי טוב, את זוכרת מה עשית לפני הילדים? – הייתי מורה. – לא על העבודה. עשית תכשיטים מחרוזים. יש לי עד היום את השרשרת עם האבן הכחולה. כולם שואלים מאיפה. נדיה נזכרה. היא הייתה מרכיבה תכשיטים בערבים, כשדניס עוד הביט בה בסקרנות. – זה היה מזמן. – אם היה – תעשי את זה שוב – אלונה התקרבה אליה. – מתי הארוחה? – בשבת. – מעולה. מחר את אצלי. אני עושה לך שיער ואיפור. נתקשר לאולגה – יש לה שמלות. ואת התכשיטים תביאי לבד. – אלונה, אבל הוא אמר… – מצידי ש”יאמר”. את באה איתי לאירוע – והוא יתחרט על כל מילה. אולגה הביאה שמלה בצבע שזיף, ארוכה עם כתפיים חשופות. מדדו, תפרו, הצמידו בסיכות. – לצבע הזה צריך תכשיטים מיוחדים – אולגה הסתובבה סביבה. – כסף לא מתאים, גם זהב לא. נדיה פתחה קופסה ישנה. בתוכה, עטופים בבד רך, שכבו סט תכשיטים – שרשרת ועגילים. אבן אבנטורין כחולה, בעבודת יד. עשו לה את זה לפני שמונה שנים, לרגע מיוחד שלא הגיע. – וואו, זה יצירת מופת – אולגה נדהמה. – עשית את זה בעצמך? – לבד. אלונה עשתה תסרוקת גלים רכה, איפור עדין אך בולט. נדיה לבשה את השמלה, סגרה את התכשיטים. התחושה הייתה כבדה, חגיגית, קרה. – לכי תסתכלי – אולגה סובבה אותה למראה. נדיה נעמדה מול ההשתקפות. היא לא ראתה עוד את האישה שתים-עשרה שנה קרצפה רצפות ובישלה מרק. היא ראתה את עצמה. את מי שהייתה פעם. המסעדה בנמל. אולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נדיה נכנסה מאוחר, כמו שתכננה. הדיבורים השתתקו לרגע. דניס עמד בבר, צחק עם מישהו. כשראה אותה – פניו קפאו. היא עברה לידו בלי להסתכל, התיישבה בשולחן הרחוק ביותר. גב זקוף, ידיים שלוות על הברכיים. – סליחה, המקום הזה פנוי? גבר בן 45, חליפה אפורה, עיניים חושבות. – כן, בטח. – אני אורן, שותף של ואדים מהעסק השני – מאפיות. ואת, אם אפשר לדעת? – נדיה. אשתו של אחראי המחסן. הוא הסתכל עליה, ואז על התכשיטים. – זה אבנטורין? עבודת יד, אני רואה. אמא שלי אספה אבנים. נדיר לראות כאלה. – אני הכנתי את זה. – באמת? – אורן התקרב לראות. – זו רמה. את מוכרת? – לא. אני… עקרת בית. – חבל. עם כאלה ידיים לא צריכה לשבת בבית. כל הערב הוא לא עזב אותה. דיברו על אבנים, יצירה, ואיך אנשים שוכחים את עצמם בין הסידורים. אורן הזמין אותה לרקוד, הביא שמפניה, צחקו יחד. נדיה הבחינה בדניס שמביט מהצד – פניו הלכו והתקדרו. כשיצאה, אורן ליווה אותה לרכב. – נדיה, תרצי לחזור לתכשיטים – תתקשרי, – הוא הגיש לה כרטיס ביקור – אני מכיר אנשים שיעריכו את זה באמת. היא לקחה את הכרטיס והנהנה. בבית דניס לא התאפק חמש דקות. – מה עשית שם?! כל הערב עם אורן הזה! כולם הסתכלו, תביני! כולם ראו את אשתו של אחראי מחסן מתחילה עם גבר זר! – לא התחלתי, דיברתי. – דיברת? רקדת איתו שלוש פעמים! שלוש! ואדים שאל מה קורה. התביישתי! – תמיד אתה מתבייש – נדיה הורידה נעליים בכניסה. – מתבייש לבוא איתי, מתבייש שמביטים בי. יש בכלל משהו שלא מתבייש לך? – תשתקי. את חושבת ששמת איזה סמרטוט והפכת למשהו? את כלום. עקרת בית. חיה על חשבוני, מבזבזת לי את הכסף, עכשיו גם עושה כאילו את נסיכה. פעם הייתה בוכה. נכנסת לחדר, נצמדת לקיר. אבל משהו בפנים התקלקל. או דווקא הסתדר. – גברים חלשים מפחדים מנשים חזקות, – אמרה בשקט. – יש לך רגשי נחיתות, דניס. אתה רק מפחד שאגלה כמה קטן אתה באמת. – עופי מפה. – אני מגישה גט. הוא שתק. הביט בה, ובעיניים שלו לראשונה לא כעס אלא בלבול. – ולאן תלכי עם שני ילדים? לא תחיי מיצירות התכשיטים שלך. – אחיה. בבוקר הוציאה את הכרטיס וחייגה. אורן לא לחץ. נפגשו בבתי קפה, דיברו עסקים. סיפר לה על מכרה שמנהלת גלריה לפריטי אומנות. עבודת יד נהיית מבוקשת, אנשים נמאסו מהמוכן. – יש לך כישרון, נדיה. נדיר למצוא גם טעם וגם ייחוד. היא עבדה בלילות. אבנטורין, ישפה, קרנליאן. שרשראות, צמידים, עגילים. אורן היה אוסף, מוביל לגלריה. כעבור שבוע, כבר מכרו הכול. ההזמנות עלו. – דניס יודע? – לא מדבר איתי בכלל. – וגירושין? – מצאתי עורכת דין. מתחילים תהליך. אורן עזר לה. בלי רעש, בלי פוזות. פשוט מצא לה דירה שכורה, נתן קשרים. כשארזה מזוודה, דניס עמד בדלת וצחק. – תחזרי תוך שבוע. על ארבע. היא סגרה את המזוודה ויצאה, בלי להסתכל אחורה. חצי שנה. דירה שני חדרים בשכונה, ילדים, עבודה. הזמנות זרמו. הגלריה הציעה תערוכה. נדיה פתחה עמוד ברשת, העלתה תמונות. העוקבים התרבו. אורן בא, הביא ספרים לילדים, התקשר לשאול לשלומה. לא לחץ, לא הציק. רק היה שם. – אמא, את אוהבת אותו? – שאלה סבטה. – כן. – וגם אנחנו. הוא לא צועק. כעבור שנה, אורן הציע לה נישואין. בלי ברך, בלי ורדים. פשוט בארוחת ערב אמר: – אני רוצה שתחיו איתי. כולכם. נדיה הייתה מוכנה. עברו שנתיים. דניס הסתובב בקניון. אחרי שפוטר מצא עבודה כסבל – ואדים שמע ממשהו על איך התנהג לאשתו והעיף אותו. חדר שכור, חובות, בדידות. הוא ראה אותם ליד חנות תכשיטים. נדיה במעיל בהיר, שיער מסודר, השרשרת ההיא על צווארה. אורן מחזיק לה את היד. קיריל וסבטה צוחקים ומספרים סיפורים. דניס עמד מול הראי בחלון. ז’קט דהוי, פנים עייפות, עיניים ריקות. הוא הפסיד מלכה. היא למדה לחיות בלעדיו. וזה היה העונש הכי נורא – להבין מאוחר מדי מה היה לו… תודה לכם, קוראים יקרים, על התגובות והלייקים!

Life Lessons