אני מתבייש לקחת אותך לאירוע – דניס אפילו לא הרים עיניים מהטלפון – יהיו שם אנשים. אנשים “רגילים”. נעה עמדה ליד המקרר עם שקית חלב ביד. שתים-עשרה שנות נישואים, שני ילדים. ועכשיו – בושה. – אני אלבש את השמלה השחורה. זו שאתה בעצמך קנית לי. – זה לא העניין של השמלה – הוא סוף סוף הביט בה – זה את. את הזנחת את עצמך. השיער, הפנים… הכל פה מוזנח. ודים יבוא עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת… את כבר מבינה לבד. – אז אני לא אבוא. – יופי, חכמה שלי. אגיד שיש לך חום. אף אחד לא ישאל שאלות. הוא נכנס למקלחת, ונעה נשארה לעמוד באמצע המטבח. בחדר הסמוך הילדים ישנו. קיריל בן עשר, סיון בת שמונה. משכנתא, חשבונות, שיחות הורים. היא נמסה בתוך הבית הזה, ובעלה התחיל להתבייש בה. – הוא נפל על הראש?! – יפית, החברה הספרית שלה, הסתכלה עליה כאילו הודיעה שסוף העולם הגיע. – מתבייש לקחת את אשתו לאירוע? מי הוא בכלל?! – אחראי מחסן. קיבל עכשיו קידום. – ועכשיו פתאום את לא מתאימה? – יפית הרתיחה מים לקפה, בכעס. – תקשיבי לי, את זוכרת מה עשית לפני הילדים? – הייתי מורה. – אני לא מדברת על עבודה. הכנת תכשיטים. מחרוזים. יש לי בבית את השרשרת הכחולה שלך. כל הזמן שואלים איפה קונים כזאת. נעה נזכרה. בלילות הכינה תכשיטים, כשדניס עוד הסתכל עליה בסקרנות. – זה היה מזמן. – היה, אז את יכולה שוב – יפית התקרבה – מתי האירוע? – בשבת. – מעולה. מחר את באה אליי. אני עושה לך שיער ואיפור. נתקשר לרות – יש לה שמלות. ואת התכשיטים, את כבר תמצאי. – יפית, הוא אמר ש… – עזבי אותו ואת ה”הוא אמר”. את מגיעה לאירוע. והוא יתפלל לא לפגוש אותך שם. רות הביאה שמלה סגולה, ארוכה, עם כתפיים חשופות. מדדו, קיצרו, תיקנו בסיכות. – לצבע כזה צריך תכשיט מיוחד – רות בחנה אותה – כסף לא ילך, זהב גם לא. נעה שלפה קופסה ישנה. בתוכה שכב סט – שרשרת ועגילים. אבנטורין כחול, בעבודת יד. הכינה אותו לפני שמונה שנים לרגע שלא הגיע. – זה יצירת מופת – רות לא יכלה להוריד עיניים. – את הכנת את זה? – בעצמי. יפית עשתה תסרוקת – גל רך, איפור עדין אך מרשים. נעה לבשה את השמלה, ענדה את התכשיט. האבנים נחתו על הצוואר בכובד של משהו אמיתי. – בואי, תראי – רות דחפה אותה למראה. נעה נגשה. וראתה – לא את האישה שרק מנקה ומבשלת שנים. ראתה את עצמה. את מה שהייתה פעם. מסעדה על הנמל. אולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נעה נכנסה מאוחר, כמו שתכננה. לרגע נעצרו כל השיחות. דניס עמד ליד הבר, צחק ממשהו. ראה אותה – ונתקף תדהמה. היא התקדמה בשקט לשולחן הפנוי בקצה. ישבה זקופה, ידיים בשקט על הברכיים. – סליחה, יש פה מקום? גבר בשנות הארבעים, חליפה אפורה, עיניים חכמות. – כן, פנוי. – אני חגי. שותף של ודים לעסק אחר. מאפיות. ואת, אם זה לא סוד? – נעה. אשת מנהל המחסן. הוא הביט בה, אחר כך בתכשיטים. – אבנטורין? עבודה ידנית. אמא שלי אספה אבנים כאלה. זה נדיר. – אני הכנתי בעצמי. – באמת? – חגי התקרב, בחן מקרוב. – רמה גבוהה מאוד. את מוכרת כאלה? – לא. אני… עקרת בית. – מפתיע. ידיים כמו שלך לא עושות כלום בבית. הוא נשאר איתה כל הערב. דיברו על אבנים, יצירה, על איך אנשים שוכחים את עצמם ביומיום. הוא הזמין אותה לרקוד, הביא קאווה, צחק איתה. נעה ראתה את דניס מציץ מרחוק, פניו מתקדרות מרגע לרגע. כשיצאה, ליווה אותה חגי עד לרכב. – נעה, אם תרצי לחזור לתכשיטים – תתקשרי, – נתן לה כרטיס. – יש לי חברות שצריכות בדיוק כזה דבר. באמת צריכות. היא לקחה את הכרטיס והנהנה. בבית דניס לא החזיק חמש דקות. – מה בדיוק עשית שם?! כל הערב עם החגי הזה! כולם הסתכלו! ראו איך אשתי מתחילה עם מישהו אחר! – לא התחלתי. דיברתי. – דיברת! רקדת איתו שלוש פעמים! ודים שאל מה קורה ביניכם. היה לי בושות! – תמיד מתבייש – נעה הורידה את הנעליים בכניסה – מתבייש להביא אותי, מתבייש כשמסתכלים עליי. מתבייש בכלל במשהו? – תסתמי. נדמה לך ששמת שמלה – נהיית מישהי? את שום דבר. עקרת בית. יושבת לי על הצוואר, עכשיו גם משחקת אותה נסיכה. פעם הייתה בוכה. נכנסת למיטה, פונה לקיר. אבל משהו בתוכה נשבר. או דווקא התחבר. – גברים חלשים מפחדים מנשים חזקות – דיברה בשקט, בקור רוח. – אתה מלא רגשי נחיתות, דניס. אתה פוחד שאני אגלה כמה אתה קטן. – עופי לי מהעיניים. – אני מגישה תביעת גירושין. הוא שתק. הביט בה, ובעיניו לראשונה לא היה כעס – אלא בלבול. – לאן תלכי עם שני ילדים? על חרוזים לא חיים. – אסתדר. בבוקר שלפה את הכרטיס והתקשרה. חגי לא לחץ. נפגשו בבית קפה, דיברו על העסק. סיפר לה על מישהי שמנהלת גלריה של תכשיטי אמנים. שיד עבודה תופסת עכשיו, אנשים נמאס להם מגנרי. – את כישרונית, נעה. זה נדיר – גם כישרון, גם טעם. התחילה לעבוד בלילות. אבנטורין, ג’ספר, קרנליאן. שרשראות, צמידים, עגילים. חגי לקח למכירה בגלריה. אחרי שבוע – הכל נמכר. התחילו הזמנות. – דניס יודע? – הוא בכלל לא מדבר איתי. – וגירושין? – מצאתי עו”ד. מתחילים הליך. חגי עזר. בלי דרמה, בלי הצגות. רק נתן שמות, עזר למצוא דירה שכורה. כשנעה ארזה את המזוודה, דניס עמד בכניסה וצחק. – תוך שבוע את חוזרת על ארבע. היא סגרה את המזוודה ויצאה בלי תשובה. חצי שנה. שני חדרים בפריפריה, ילדים, עבודה. ההזמנות זרמו. הציעו לה תערוכה. פתחה עמוד ברשת, העלתה תמונות. העוקבים גדלו. חגי בא, הביא לילדים ספרים, התקשר לפעמים. לא לחץ, לא דחף. פשוט היה שם. – אמא, את אוהבת אותו? – שאלה סיון פעם. – כן. – גם אנחנו אוהבים. הוא לא צועק. כעבור שנה חגי הציע נישואין. בלי ברך, בלי ורדים. פשוט בארוחה אמר: – אני רוצה שנהיה כולנו יחד. שלושתכם. נעה הייתה מוכנה. עברו שנתיים. דניס הלך בקניון. אחרי הפיטורין מצא עבודה כסבל – ודים שמע איך התנהג לאשתו וסילק אותו אחרי שלושה חודשים. חדר שכור, חובות, בדידות. הוא ראה אותם מחוץ לחנות תכשיטים. נעה במעיל בהיר, שיער מסודר, על הצוואר אותה שרשרת כחולה. חגי אוחז בידה. קיריל וסיון צוחקים, מספרים משהו. דניס עמד ליד חלון הראווה. ראה אותם נכנסים לאוטו. ראה את חגי פותח לנעה את הדלת. ראה אותה מחייכת. הביט בהשתקפות שלו בזכוכית. מעיל דהוי, פנים אפרוריות, עיניים ריקות. הוא איבד מלכה. והיא למדה לחיות בלעדיו. וזו הייתה המכה הכי כואבת – להבין מאוחר מדי מה היה לו בידיים… תודה לכם, קוראים יקרים, על התגובות החמות והאהבות!

Life Lessons