אני בן חמישים ושבע היום. כבר יותר משלושים שנה אני נשוי כחוק לרות, ואורך כל השנים דאגתי לכבסים שלה, בישולים למשפחה, ויצירת אווירה ביתית חמה. לי ולרות יש שני ילדים, שגידלתי וחינכתי בעצמי במוסדות החינוך פה בישראל. מאז שאני זוכר את עצמי, אני רץ כמו סנאי בגלגל – תמיד עובד בכמה עבודות בו-זמנית ותופס כל עבודה מזדמנת, רק כדי שלילדים שלנו לא יחסר כלום ושהתלבשו יפה כמו שאר הילדים בבית הספר.
רות לאורך כל החיים שלנו יחד אף פעם לא עבדה קשה באמת, וכשעברה את גיל הפרישה היא פשוט נשארה בבית והפסיקה לעבוד בכלל. אני ממשיך לצאת לעבודה כל יום, עוזר לילדים עם הנכדים ומבצע את כל מטלות הבית.
במקרים לא מעט ביקשתי מרות שתמצא עבודה, אפילו כשומרת באיזה משרד, והיא תמיד אמרה שאנחנו מסתדרים בלי המשכורת שלה. ואפילו חצי בצחוק אומרת שהיא לא פראיירית. אני בקושי מספיק לבשל קצת, ולפעמים אני חוזר מהעבודה ורות כבר טרפה את כל הטעים והשאירה לי רק את המרק.
פעם שוחחתי בנושא עם חבר, והוא הציע לי לבשל בנפרד: לרות מהחומרים הזולים, ולי מהאיכותיים. כשחזרתי הביתה אמרתי לרות שהרופא אמר שחייבים לי דיאטה, ושלא תיגע באוכל שלי.
מעכשיו אני מסתיר את הפינוקים בארון, וכשרות יורדת למחסן אני שותה תה עם שוקולד. נקניק וגבינה אני מחביא במקרר מאחורי עיניה, וכשהיא לא רואה אני חוטף הכול. למזלי, יש לנו שני מקררים: באחד יש מצרכים רגילים, ובשני אני מאחסן קופסאות עם חמוצים וזה המקום בו אני מחביא את כל המעדנים שלי.
כולם יודעים איך נשים לפעמים לא רואות שום דבר. אני קונה לי חזה הודו איכותי ומכין לעצמי קציצות על אדים, ולרות אני קונה בשר כבש במחיר זול עם תאריך שעבר, מוסיף תבלינים והיא אפילו לא שואלת. היא מקבלת פסטה מהסוג הזול שתעלה אפס שקלים, ואני קונה לי פסטה מקמח דורום.
אני לא מרגיש שזה דבר רע, לא חושב שאני עושה משהו לא בסדר אם רות רוצה לאכול טוב, שתלך לעבוד ולא תנוח כל היום. בגילנו, אני מוצא טיפשי להתגרש כל החיים כבר עברו, יש לנו בית משותף, ואין טעם עכשיו למכור ולחלק את הכסף לשניים.
מה שאני לומד מכל זה: לפעמים, בשביל לשמור על השפיות והכבוד העצמי, צריך לדעת גם לדאוג לעצמך, ולא רק לחשוב על אחרים במיוחד כשאתה יודע שזו הדרך היחידה לשמור על איכות החיים שלך, גם אם זה דורש קצת חוכמת חיים ומעט חוש הומור.
