אני בן חמישים ושבע היום. נשוי כחוק לאשתי כבר למעלה משלושים שנה, ובכל הזמן הזה הייתי זה שמכבס לה, מבשל לה, ויוצר את הנוחות הביתית שלנו. לנו שני ילדים, אותם גידלתי וחינכתי בעצמי גם במסגרות חינוך. מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי רץ כל הזמן כמו עכבר במבוך תמיד עבדתי בכמה עבודות בו זמנית ולקחתי כל עבודה מזדמנת שאפשר, כדי שלילדים שלנו לא יחסר דבר ויהיו לבושים כמו כולם.
במשך כל חיינו המשותפים, אשתי לא ממש התאמצה לעבוד, ומאז שהגיעה לגיל פרישה נשארה בבית ולא עבדה כלל. אני ממשיך לעבוד, עוזר לילדים עם הנכדים, ועושה את כל העבודות בבית.
ביקשתי פעמים רבות מאשתי לצאת לעבוד, אפילו כשומרת לילה אם צריך, והיא תמיד אמרה שמסתדרים טוב גם בלי ההכנסה הנוספת שלה. והיא הרי לא פראיירית יש לה מה לאכול! אני כמעט לא מצליח למצוא זמן לבשל. לפעמים אני חוזר מהעבודה ורואה שהיא אכלה את כל הדברים הטובים והשאירה לי רק את המרק.
שוחחתי פעם עם חבר בנושא, והוא ייעץ לי לבשל בשני מסלולים: לה רק מהמוצרים הזולים, ולי מאיכותיים יותר. חזרתי הביתה וסיפרתי לה שהרופא אמר לי שאני חייב לאכול לפי דיאטה, ולכן היא לא נוגעת לי באוכל.
היום אני מחביא את המטעמים בארון, וכשהיא יוצאת לחצר, אני שותה תה ואוכל שוקולד בנחת. נקניק וגבינה אני מכניס למקרר השני, הרחק מעיניה, ואוכל אותם כשלא שמה לב. הצילה אותי העובדה שיש לנו שני מקררים באחד מוצרי המכולת ובשני אחד עם שימורים ולשם אני דוחף את כל הדברים שלי.
אתה יודע איך נשים הן לא רואות כלום. בשר הודו איכותי אני לוקח לעצמי ועושה שניצלים מאודים, ולגביה אני קונה חזות עוף שהיו במקרר יותר מדי זמן, מוסיף תבלינים והיא לא שמה לב בכלל. אני קונה לה פסטה פשוטה שעלה לי כמה שקלים בודדים, ולי רק את הפסטה מקמח מלא.
אין לי שום דבר רע במה שאני עושה, לא חושב שאני עושה משהו לא בסדר, כי אם היא רוצה לאכול כמו שצריך, שתלך לעבוד לא תשב ותשמין על חשבוני. בגיל שלנו זה טיפשי להתגרש רוב החיים כבר מאחורינו, יש לנו דירה יחד, אז למה למכור עכשיו ולחלק את הכסף לשניים?
