מצטערת, אמא, לא יכולתי להותיר אותם שם, אמר לי יוסי, בן שש-עשרה, כשהוא נכנס הביתה עם שני תינוקות זהים בידיו.
כשפתאום נפתח דלת הכניסה ויוסי נכנס עם שני תינוקות עטופים במגבות בית חולים, חשתי שהראש שלי מתפוצץ. הוא שאל אתי מי ההורים, ובפתאומו כל מה שהייתי בטוחה שמבינה על אם, מסירות ומשפחה נשבר לחלקים קטנים.
מעולם לא חשבתי שהחיים שלי יעברו הפיכה כה דרמטית.
שמי רבקה, בת ארבעים ושלוש. חמש השנים האחרונות היו מבחן הישרדות אחרי הגירושין הגרוע ביותר שיכלו לדמיין. בעלי לשעבר, דניאל, לא רק שנסע הוא לקח איתו את כל מה שבנינו, והשאיר אותי ואת בננו, יוסי, עם פח של כסף שיעביר אותנו.
יוסי, בן שש-עשרה, היה כל עולמי. גם אחרי שאביו נעלם, חזר למולדת עם בחור צעיר פי שניים מגילו, יוסי עדיין חיבק תקווה שקטה שאביו יחזור. העצב בעיניו היה פצצה שמתפוצצת כל יום.
גרנו במגדל של ממשק קרוב לבית החולים הדסה בירושלים, דירת שני חדרים קטנה. השכירות הייתה משולמת במזומן, והכתה הייתה קרובה לבית הספר של יוסי, כך שהוא יכול ללכת ברגל.
יום שלישי רגיל החל כך: קיפלתי בגדים בסלון כששמתי לב שהדלת נפתחת. שלבי יוסי נשמעו כבדים, גרועים מהרגיל, כמעט מתנגדים.
אמא? קולם היה שונה במקצת. אמא, צריך שתבואי כאן. עכשיו.
השלכתי את המגבת שהחזיקה והסתכלתי בחדרו של יוסי. מה קרה? פגעת?
ברגע שנכנסתי, העולם עצר את סיבובו.
יוסי נעמד במרכז החדר, מחזיק בשתי חבילות קטנות עטופות במגבות חום. שני תינוקות. פנים קמטות, עיניים כמעט פתוחות, ידיים מצומחות אל חזה.
יוסי קולי נקטע. מה מה זאת? מאיפה?
הוא הסתכל עלי בעיניו, מעורב מבטא של החלטיות ופחד.
מצטערת, אמא, לחש ברצינות. לא יכולתי להותיר אותם.
הברכיים שלי הרגישו רכות. להשאיר? יוסי, מאיפה קיבלת את התינוקות האלה?
הם תאומים בן ובת.
ידיי רעדו. ספר לי מה קורה, עכשיו.
יוסי נשם עמוק. הלכתי למיון הצהריים היום. החבר שלי, מתי, נפל ברכב אופניים והייתי צריך לבדוק אותו. חיכיתי בחדר מיון ופתאום ראיתי אותו.
מי ראית?
את האבא.
האש נפלה מהריאות.
הם תינוקות של האבא, אמא.
קפאתי, לא יכלתי לעכל חמש מילים אלה.
האבא יצא בכעס מאחת מחלקות הלידה, המשיך יוסי. היה זועף. לא הלכתי אליו, אבל הייתי סקרן ושאלתי סביב. מכרת לך את הגב’ חני, החברה שלך שעובדת בלידות?
הנהנתי בראשי, כאילו לא שמעת דבר.
היא אמרה לי שסילביה, חברה של האבא, ילדה אמש תאומים. הלסת של יוסי נעלמה. והאבא פשוט הלך. הוא אמר לאחיות שאין לו כל מה לעשות עם הילדים.
הרגשתי כאילו מישהו חבט אותי באיזור הקיבוד. זה בלתי יתכן.
זה אמיתי, אמא. הלכתי לראות. סילביה הייתה לבד בחדר הלידה עם שני תינוקות, בוכה עד שלא יכלה לנשום. היא חולה מאוד, משהו השתבש בלידה ריעוף, זיהום. הרופאים מדברים על סיבוכים, היא לא מצליחה להחזיק את הילדים.
יוסי, זה לא ענייננו
הם האחים שלי! קולם נשבר. הם אחי ואחותי ואין להם מישהו. אמרתי לסילביה שאני מביא אותם הביתה רק למספר שעות, רק כדי להראות לך, אולי נוכל לעזור. לא יכולתי פשוט להשאיר אותם שם.
נפלאתי על קצה המיטה. איך אפשרת לעצמך לקחת אותם? אתה רק בן 16.
סילביה חתמה על טופס שחרור זמני. היא יודעת מי אני. הראיתי לה תעודת זהות שלי, הוכחתי שאני קרוב משפחה. הגב’ חני ערבה לי. אמרו שזה לא רגיל, אבל במצב הזה סילביה בכתה והסיטה שאין לה מה לעשות.
הבטים בעיני. הם כל כך קטנים ושבריריים.
זה לא שלך, אינך אחראי, לחשתי, דמעות חוררות בעיניים.
אז למי שייך? של האבא? הוא כבר הראה שלא איכפת לו. אם סילביה לא תחיה, מה יהיה עם הילדים?
נחזיר אותם לבית החולים עכשיו. זה יותר מדי.
אמא, בבקשה
לא. קולי הפך חזק. תלבשי נעליים. נלך לשם.
הדרך לבית החולים הדסה הייתה מתוחה. יוסי ישב על המושב האחורי, מחזיק בתאומים, אחד בכל סל שנטלנו בחיפזון מהמחסן.
כשגענו, הגב’ חני קיבלה אותנו בכניסה, הפנים שלה מתוחות מדאגה.
רבקה, מצטערת מאוד. יוסי רצה רק
הכול בסדר. איפה סילביה?
חדר 314. אבל, רבקה, צריך שתדעי זה לא טוב. הזיהום התפשט מהר ממה שציפינו.
הבטן שלי התכווצה. כמה חמור?
הבעה של הגב’ חני אמרה הכל.
עלינו במעלית בשתיקה. יוסי חיפש את שני התינוקות כאילו היה זה חלק מהחיים שלו, לוחש להם ברוך כשבכו.
כשהגענו לחדר 314, דקיקנו בעדינות לפני שדחפנו את הדלת.
סילביה נראתה גרוע יותר ממה שדמיינתי. פאהה חיוורת, כמעט אפורה, מחוברת לכמה משאבות. היא לא הייתה יותר משבעים וחמש. ברגע שהיא ראתה אותנו, דמעות זרמו מעיניה מיד.
אני מצטערת כל כך, נאנחה. לא ידעתי מה לעשות. אני לבד, חולה מאוד, ודניאל
אני יודעת, אמרתי באיטיות. יוסי אמר לי.
הוא פשוט הלך. כשאמרו לו שיש תאומים, כשאמרו לו על הסיבוכים, הוא אמר שאין לו כוח. היא הביטה בתאומים שבידיו של יוסי. גם אני לא יודעת אם ישרוד. מה יקרה להם אם לא אצליח?
יוסי כבר מדבר לפני שהגעתי למלים. אנחנו נטפל בהם.
יוסי
אמא, תראי אותם. הם צריכים אותנו.
למה זה הבעיה שלנו? שאלתי. למה זה נוגע לנו?
כי לא למישהו אחר!, צעק, ואז הוריד קולו. אם לא נציל, הם יועברו למערכת הרווחה. אולי יופרדו. מה אתה רוצה?
לא היה לי תשובה.
סילביה שלפה יד רועדת לכיווני. בבקשה. אני יודעת שאין לי זכות לבקש, אבל הם אחיי. הם משפחתי.
הסתכלתי על שני הפלאים הקטנים, על יוסי שחליק לידי כמו ילד, ועל האישה שמגיעה לסופה.
אצטרך להתקשר, אמרתי ולבסוף חייגתי לדניאל בחניון בית החולים. הוא ענה אחרי צלצול רביעי, בקול מתוח.
מה?
זה רבקה. צריך לדבר על סילביה והתאומים.
הפסקה ארוכה. מאיפה אתה יודע?
יוסי היה במיון. ראה אותך יוצא. מה קורה איתך?
לא תתחיל. לא ביקשתי דבר. הוא אומר שהוא משתמש בתרופות מניעתיות. כל זה הוא פיזור.
הם הילדים שלי!
זה טעות, אמר בקור. תשלח את המסמכים, אם אתה רוצה, אבל אל תצפה שאהיה מעורב.
סגרתי לפני שהכל נגרם.
שעה מאוחר יותר, דניאל הגיע לבית החולים עם עורך הדין שלו. הוא חתם על דיני האחזקה הזמנית מבלי לראות את הילדים. הוא הניף כתף ואמר: זה כבר לא עליי.
ואז הלך.
יוסי ראה אותו עוזב. לא אהיה כמוהו אי פעם, אמר בשקט. לעולם לא.
הבאתי את התאומים הביתה באותו לילה. חתם על טפסים שלא הבנתי עד הסוף, קיבלתי משמרת זמנית כל עוד סילביה נשארת במרפאה.
יוסי ערך את החדר לתינוקות. מצא ערימת מושבות משומשות בחנות יד שנייה והשתמש בחסכונות שלו.
תעשה שיעורים, אמרתי בקול דהוי. או תצא עם החברים.
זה יותר חשוב, ענה הוא.
השבוע הראשון היה סיוט. התאומים יוסי כבר קרא להם תמר ומיכאל בכהו ללא הפסקה. החלפות חיתול, הזנות כל שעתיים, לילות ללא שינה. יוסי ניסה לעשות זאת כולו לבד.
זו אחריותי, חזר יוסי.
אתה לא מבוגר!, צעקתי, רואה אותו מתנדנד שלוש לפנות בוקר עם תינוק בכל יד.
אבל הוא לא התלונן. אף פעם.
מצאתי אותו בחדרו בשעות מוזרות, מחמם בקבוקי חלב, מדבר לחתולים הקטנים בלחש, מספר להם סיפורים על המשפחה לפני שהדניאל עזב.
הוא החזיק בבקבוקות בשעות הלילה, קורא סיפורים בקול רך. המורים שלו החלו לרדת, הציונים ירדו, החברים הפסיקו ללכת אליו. ודניאל? הוא לא חזר לשום שיחה.
אחרי שלושה שבועות, הכל השתנה. חזרתי משמרת ערב בדינר ומצאתי את יוסי מטייל בחלל הדירה, תמר מצעקת בזרועותיו.
משהו לא בסדר, הוא קרא מיד.
היא לא מפסיקה לבכות והיא חמה למגע. הרגשתי בקור את מצחו של תמר, הדם שלו קפא בעורקים. קחי את השקית לחיתול. נלך למיון. עכשיו. חדר המיון היה מבולבל באורות וקולות דחופים.
חום תמר עלה. עשו בדיקות: דם, רנטגן לחזה, אקוקארדיו-גרם. יוסי נשאר לצידה, ידו על החלון, דמעות נולדות על לחיו.
אנחנו מצאנו משהו. לתמר יש פגם לבבי מולדי פגם בחלק המסתמי של הלב עם לחץ ריאתי גבוה. זה חמור וצריך ניתוח דחוף.
רגלי יוסי כיוּשׁוּ. הוא נפל על הכיסא הקרוב, רועד.
כמה חמור?, שאלתי.
אם לא יתוקן, החיים בסכנה. החדשות הטובות אפשר לתקן, אבל העלות גבוהה. חשבתי על חשבון החיסכון הצנוע של חמש שנות עבודות במזנון.
כמה עולה?
הסכום שציינה הרופאה הכניס אותי למצב של חוסר נשימה כמעט כל חסכון שלנו.
יוסי הסתכל עלי משבר אנוש. אמא, לא יכולתי לבקש ממך אבל
לא תבקש, קטעתי. נעשה זאת. ניתוח נקבע לשבוע הבא, ובינתיים קיבלנו תמר הביתה עם מרשם קפדני לתרופות ומעקב.
יוסי כמעט לא ישן. הוא קבע אזעקות לשעה בכל שעה כדי לבדוק אותה. מצאתי אותו בבוקר, עומד על הרצפה ליד המושבה, מבטו נצמד לחזה של תמר שמתרומם ויורד.
אם משהו יקרה?, שאל אותי באחת הבקרים.
נתמודד יחד, עניתי. ביחד.
ביום הניתוח קמנו לפני זריחה. יוסי חיבק את תמר, עטופה בשמיכה צהובה שרכש במיוחד, בעוד שהחזקתי את מיכאל. צוות הניתוח הגיע לשעה 7:30.
יוסי נשק את מצחה ולחש משהו שלא שמענו. חיכינו. שש שעות של הליכה במעקבות בית החולים, יוסי קפוא, עומד על הראש.
אחות אחת הביאה קפה ופתאום לחשה: הצ’ילה הזאת ברת מזל שיש לה אח כמוך. כשהרופא יצא לבסוף, הלב שלי עצר. הניתוח עבר בהצלחה, הודיעה, ויוסי נשף תנשום עמוק. היא יציבה. הפרוצדורה הצליחה. תזדקק זמן להחלמה, אבל התחזית טובה.
יוסי קם, מתנדנד במעט. האם אוכל לראות אותה?
בקרוב. היא בטיפול נמרץ אחריניתוח. חכו שעה. תמר נשארה בחמישה ימים בטיפול נמרץ של ילדים.
יוסי היה שם כל יום, מהשעה של ביקור ועד שהשומר נאלץ לשלוח אותו הביתה. הוא ליטף את יד הקטנה דרך פתחים של האינקובטור.
נלך לפארק, הוא אמר. אחר כך נדחוף את המתנדפת. ומיכאל ינסה לגנוב לה צעצועים, אבל לא אתן לו.
במהלך ביקור אחד קיבלתי שיחה משירות הרווחה. סילביה הלכה ללב בוקר זה, הזיהום התפשט לדם. לפני מותה היא עדכנה את המסמכים המשפטיים שלה, מינתה אותי ואת יוסי כאפוטרופוסים קבועים של התאומים. היא כתבה: יוסי הראה לי מה המשפחה באמת. אנא שמרו על ילדיי. ספרו להם שהאם שלהם אהבה אותם. ספרו להם שיוסי הציל אותם.
ישבתי בקפיטריית בית החולים ובכיתי על סילביה, על הילדים, על המצב שבו נגלגלנו.
יוסי קיבל את היד של מיכאל בחוזקה והלחש: הכול יהיה בסדר. כולנו.
שלושה חודשים לאחר מכן הגיע ההודעה על דניאל תאונת דרכים בכביש 1. הוא מת באותו רגע. לא הרגשתי כלום, רק הכרה ריקה שעכשיו איננה קיימת.
התגובה של יוסי הייתה זהה. זה משנה משהו?
לא, אמרתי. זה לא משנה. דניאל הפך לחלק מהדלת שהסתגרה מאחור.
חלף שנה מאז אותו שלישי שבו יוסי נכנס עם שני תינוקות. אנחנו עכשיו משפחה של ארבעה.
יוסי בת 17, עומד על סף השנה האחרונה בתיכון. תמר ומיכאל מתרוצצים, צוחקים ומזדקפים בכל פינה. ביתנו מלא בצעצועים, כתמים בלתי נודעים, וצליל מתמשך של צחוק ובכי.
יוסי השתנה. הוא יותר אחראי, לא בגלל גילו אלא בגלל מה שחווה.
הוהיום, כשאני מביטה ביוסי מחבק את תמר ומיכאל, מבינה שהאהבה היא הכוח שמחזיק אותנו שלמים, למרות כל הסערות.
