אני מפחד לאבד אותך

כאן אני חי, חייך ליאון והזמין את הדס פנימה.
תיכנסי, אני כבר חוזר.
הדס צעדה באי-נוחות לתוך הדירה, מביטה מסביבה בחשדנות, ובטח שלא התכוונה להוריד נעליים.
משהו הדאיג אותה…
כשחזר מהמסדרון, ראה ליאון את עיניה נפתחות לרווחה בפחד, כפות הידיים שלה רועדות בלי לומר מילה, הסתובבה וברחה החוצה.
הדס, לאן את הולכת?!
ליאון הסתכל מופתע על הדלת הפתוחה, ואז על לוקה שעמד לידו ככה הוא לא דמיין שהערב המושלם ייגמר.
היא פשוט ברחה?
אפילו לא אמרה כלום?
התפלא גדי, אחרי שליאון סיפר לו את כל הסיפור שלהם.
לא אמרה מילה, רק ברחבה.
נראתה כאילו ראתה דיבוק!
ליאון הרים את כוס הבירה שלו, הסתכל בה כאילו עומד למצוא שם תשובות, והניח אותה בחזרה על השולחן.
אין לי מושג…
מה כל כך הפחיד אותה?
לך תדע.
שאלת אותה מה קרה?
הייתי שואל, אבל היא לא עונה לי מאז אתמול.
ניסיתי טלפון, ווצאפ כלום.
ניסית ללכת אליה הביתה?
לא.
רק לכניסה הגעתי, לא יודע באיזו קומה בכלל היא גרה.
זה באמת מוזר.
תגיד לי על זה…
הכל התחיל כזה יפה, ופתאום נגמר כמו טוסיק של חתול.
ואולי זה לא נגמר?
אולי סתם לקחה רגע לעצמה?
לא יודע.
מריח שיש פה שינוי תוכניות.
אין לי הסבר אחר.
תראה, ביום ראשון תיפגשו בעבודה, תדברו כמו בני אדם.
אז תדע מה עושים.
את הדס ליאון פגש לראשונה באוטובוס מלא עד אפס מקום בתל אביב.
אף אחד לא רצה לפנות מקום, אז הוא קפץ ראשון ומיד התיישבה שם.
כל הדרך עמד לידה, עם חיוך דבילי שלא ירד מהפנים.
היא ממש מצאה חן בעיניו.
היה רוצה להכיר אותה, אבל ממתי מתביישים תל אביבים?
הוא דווקא…
מישיבה לא מפדחים, אבל מה כבר יגיד לה?
שָׁלוֹם, אני ליאון, הנה המספר שלי, תסמסי? זה לא מרגיש תל-אביבי, זה מרגיש קרית שמונה.
אז ירד מהאוטובוס, עוד לפני שהספיקה לצאת, ופשוט המשיך למשרד.
בדרך, נדמה היה לו שהיא הולכת אחריו אבל ברור שזה סתם האבן-דניאל בראש שלו.
“סתם מת לסרט תורכי עם סוף טוב,” חשב לעצמו.
ואכן, ניסה לזרוק אותה מהראש שעה שלמה במשרד המחשב לא עזר.
כל דואל החיוך שלה.
כל טבלת אקסל העיניים שלה.
לגמרי צרבת.
כשלבסוף נכנס הבוס, שמעון, עם אותה בחורה, והציג: זאת הדס, תנו לה להרגיש בבית. רגע, זאת אותה הדס מהאוטובוס!
ליאון כבר השתכנע שהוא צריך חופשה לצפון.
הדס חייכה בנימוס, והם לחצו ידיים.
הדס, נעימה להכיר.
ליאון, גם לי.
הוא לא הצליח להוציא יותר ממילה.
הלב שלו קפץ מ-0 ל-180, אבל בחוץ רגוע, כלום.
מפגש אחר מפגש בעבודה, האהבה שלו רק הלכה והתגברה.
כזה מין רגש חזק, שהוא מוכן להביא לה את הירח או לפחות חומוס מכרם התימנים.
בערב, כשהם נפגשו בגינת כלבים ברמת גן יחד עם גדי ולוקה, הכלב גדי כבר הבין את הכל מיד.
אתה עף, אחי.
התאהבת!
מה פתאום!
עזוב אותך, גם לי קרה ככה עם נועה.
ראיתי אותה ידעתי שזה לנצח.
גם לי זה איתה!
רק איתה.
אז תזמין אותו החוצה.
קפה, סרט, תערוכה ביפו.
יעני תסכים?
אם לא תנסה, בחיים לא תדע.
תתפוס יוזמה, חביבי!
ואולי כבר יש לה מישהו?
אצא קרציה.
במקרה כזה תהיה קולגה למופת.
מה הכי גרוע שיקרה?
אז ליאון ניסה.
בסוף יום העבודה, נעמד לידה באוטובוס, גמגם משהו, הצליח לצאת גבר, והזמין אותה לקפה.
להפתעתו, היא אמרה כן.
ישבו בבית קפה בדיזינגוף, ואז טיילו כל הלילה במרכז תל אביב, ואחר כך ליאון ליווה אותה הביתה.
ערב קסום.
כשהוא חזר לוקה כבר עשה עיגולים בסלון, מחכה כבר לטיול.
כל הלילה ליאון שכב במיטה, לא נרדם, דמיין חתונה, ילדים, משפחה, שיט בפארק הירקון בשבתות הכול!
שלושה חודשים הם היו יחד.
שלושה חודשים מושלמים.
ארוחות במסעדות, צפייה בסרטים רומנטיים בהרצליה, אפילו התכרבלו יחד בגשם קיצי מתחת לסוכך של מכולת.
הדס הייתה כל מה שאי פעם חלם עליו: טובה, אהובה, מצחיקה, ובונוס ממש נחמדה להורים שלו.
הבעיה האמיתית התגלתה פתאום: כל יציאה איתה נגמרה בעוד טיול עם לוקה.
אף אחד בדירה חוץ מליאון מי עוד יטייל עם כלב באמצע הלילה?
הציע ללכת שלושתם יחד, אבל הדס כל פעם התכווצה והחליפה נושא.
אולי נלך רק אנחנו?
מה אם נרצה לאכול או סרט?
כלב זה לא בדיוק אביזר.
יש בזה היגיון, הסכים ליאון.
בסוף, הציע לה לעבור לגור אצלו.
הייתה מוכנה להגיע, אבל לדירה יש לה תירוץ.
הרגשתי רע לתת לבעיית המשכירות שלי ליפול עלייך.
עזבי, אני אשלם את ההתחייבות שלך, העיקר תבואי, תכירי את לוקה.
הוא כלב הזהב, מבטיח.
רצתה, אבל פחדה.
בכל זאת, באה.
הוא היה שווה מאמץ.
ליאון שוב פתח לה את הדלת: כאן אני גר!
כנסי, אני רק מביא משהו מהחדר.
הדס עמדה בלי נעליים, נראתה קצת כמו במילואים.
ואז, כשחזר, ראה את עיניה בענק פחד טהור.
בשנייה יצאה לרחוב.
הדס, חכי!
הופתע.
הדלת פתוחה, לוקה מסתכל עליו כאילו אומר, מה עשיתי עכשיו?
ניסה להתקשר לא עונה.
הלך לגדי.
הוא יעזור לו לחשוב מה עושים.
גדי קבע: תחכה ליום ראשון, בעבודה תדברו.
יום ראשון הגיע.
ליאון בודק את השעון, כל דקה נמרחת כמו מסטיק.
מסתכל על כל אוטובוס שנכנס אין הדס.
הנה היא באה אחרי זמן, הולכת על הטיילת, שיער פרוע, דמעות בלחיים.
הדס!
חכי!
הסתובבה, ועיניים למטה.
מה קרה?
למה ברחת?
למה לא עונה?
אני מאבד עשתונות, באמת.
ליאון, תסלח לי…
למה?
מה עשיתי?
כלום.
אז מה, הדס?
היא הסתכלה עליו.
אני מפחדת…
ממה?
מהמכולת?
מהכלבים.
סליחה?!
ממי?
מלוקה?
הוא בטח ישן עכשיו עם הדובי!
חשב לעצמו: אז כן, זאת הבעיה.
אמר לה שהוא מבין, אבל לוקה לא מזיק לאף אחד.
זה לא עניין של לוקה בלבד.
אני כל החיים מפחדת מכלבים.
בגיל שש כלב תקף אותי בגן המשחקים.
מאז, אני נבהלת רק מלראות אותם.
אף פעם לא סיפרת לי את זה…
לא פשוט לי אפילו להיזכר.
אבל את הולכת ברחוב, יש מלא כלבים.
ברחוב אני יכולה לברוח, יש אנשים.
בבית אני תקועה.
ליד לוקה זה יותר מדי.
פחד שאי אפשר להסביר.
אבל…
ניסיתי להתגבר.
האמנתי שאצליח.
אבל כשפגשתי את לוקה, הבנתי שאני לא מצליחה.
טוב, לפחות לא אולטימטום.
את באמת מנסה, נכון?
כן, אני לא רוצה שתבחר ביני לבין הכלב, זה לא הוגן.
אנסה לטפל בזה, אבל לא מבטיחה כלום…
אולי תנסי לצאת אתנו סתם לטיול?
רק לנסות?
אולי.
וכך קרה: גדי הביא רכב מהעבודה, ליאון הסיע את שלושתם ליער בן שמן.
הדס התרגשה, בכתה קצת, אבל הסכימה.
“אם לא הולך, חוזרים הביתה!”
הם ירדו מהגיפ, ליאון שיחרר את לוקה, הדס עוקבת.
כולם דידו להם בבוץ, מחליפים לפקקים.
ליאון שיחק עם הכלב, משקיף על הדס במבטא צפוני מחכה שתעז לזרוק את הכדור.
רוצה לנסות לזרוק?
רק פעם אחת.
מפחיד.
עצמי עיניים, אני פה לידך.
בסוף זרקה, לוקה התרוצץ, כולם חייכו.
ואז הכדור נפל לבריכת מים.
לוקה נובח ומסרב להיכנס פנימה.
וואי, הוא מפחד ממים?
ברור!
הצלחתי, כי כשהיה גור חילצתי אותו מהירקון.
מאז הוא נגד מים.
ליאון נכנס, ניסה להוציא את הכדור, אבל המים עמוקים, פתאום מוצא את עצמו נתקע עד המותן.
הדס, תביאי איזה מקל!
הדס רעדה, פחדה, רצתה לברוח אבל נשארה.
היא מצאה ענף, זרקה לליאון, משכה, ולוקה הצטרף.
ביחד הצליחו לחלץ אותו.
נפלו עייפים על האדמה, רטובים, מבוהלים אבל חיים.
אתן מלכות, חייך ליאון, מחבק את הדס ואז את לוקה.
לא יוצאים מזה בלעדיכן.
פחדתי כל כך…
רק אל תגידי שעכשיו את פוחדת ממני!
לא.
כי מהיום הכי הכי מפחיד אותי לאבד אותך.
הדס התכופפה, חיבקה את לוקה.
באותו ערב, אחרי מקלחת חמה, ארוחת ערב טעימה והופעה בטלוויזיה של “סיפורי כלבים”, שלושתם התכרבלו יחד על הספה.
וזאת, כנראה, היתה הפעם הראשונה שבה ליאון, הדס ולוקה חלקו פחד אחד והפחד הגדול מכולם היה, לאבד אחד את השנייה.