כשנישאתי לבעלי, ידעתי שיש לו בת מנישואים קודמים. אמא שלה עברה לגור במדינה אחרת והשאירה את הילדה איתו. לצערי, הקשר ביניהם מתוח, והמתנות הקטנות שאמא שלה שולחת לה לא גורמות לה לשמוח; היא מתגעגעת לנוכחות של אמא שלה. בהתחלה, הבת שלו גרה עם סבתה, חמותי, אבל בסופו של דבר עברה לגור איתנו.
קיוויתי לבנות קשר טוב איתה, אבל אף על פי שהשקעתי לא מעט מאמץ, פשוט לא הצלחנו להתחבר. היא רואה בי אדם זר ומתעלמת מהניסיונות שלי ליצור איתה דיאלוג. להפך, היא מנסה לשלוט בי ואף פונה לסבתא ולבעלי כדי לקבל מהם תמיכה כשמשהו לא מסתדר לה. זה מתסכל אותי היא מצפה שאטפל בה ואנזוף בה במידת הצורך, למרות שלי אין שום סמכות למעשה זאת. בעלי וחמותי לא מעמידים אותה במקום ולא מציבים לה גבולות, והכול נופל עליי. התוצאה היא שהיא הופכת לילדה מפונקת וחסרת שליטה.
אני מבלה איתה שעות רבות ביום, משום שבעלי עובד הרבה, וחמותי מגיעה רק לזמן קצר. אני מרגיש מוצף ורוצה לעצמי מעט הפוגה זמן לעצמי או לעבודה שלי. אך כולם מאשימים אותי שאינני עדין מספיק ביחס שלי אליה. אם לא היו מטילים עליי לחץ כה גדול, אולי הייתי מצליח לפתח איתה קשר טוב יותר.
היום אני מתחרט שנישאתי לגבר שיש לו ילדה, כי ההתנהגות שלה, העצלנות והבלגן שלה מפתיעים אותי כל פעם מחדש. אני יודע שאף פעם לא אוכל להחליף לה את אמא, ואני גם לא מרגיש שאהיה אי פעם הורה אמיתי בשבילה. המצב הסתבך עוד יותר כשאשתי נכנסה להריון, ואין לי דרך חזרה.
יצרתי תוכנית לגרום לה לעבור מרצון לבית של סבתא שלה, כי זו נראית לי האפשרות היחידה כרגע. אני מקווה שזה יאפשר לשנינו לחיות באווירה נינוחה ובריאה יותר.
