שמעת, נעמה המחרתא הביאה סיר חדש, אלכס הביט למטבח ושפשף את קודקוד ראשו. היא אמרה שזה משלי, נירוסטה, יפני.
ואני מניחה שכעת אנחנו חייבים להחזיר לו? חייכה רחל, שלא הפנתה מבט, והמשיכה לחתוך סלט.
בואי כן, בדיוק, הוא גמל.
אולי תדביקי קבלה על המכסה, שלא נשכח, החמיצה נעמה בתוקף. היא מתחילה למתוח את הלך עם המתנות שלה
היא אומרת שהקודם שלנו היה לא נוח. המשיכה אלכס.
ליאה, את יודעת שיש לנו עשר סירים? והם כולם תקינים. הוא נתק לשתיקה, נאנח והלך לחדר.
זה לא היה הפעם הראשונה שבה “עזרה” הייתה רק שם. בתחילה מגבות, אחר כך כוסות, וילונות לחדר האמבטיה, סל כביסה הכל “מתוך הלב”. ולאחר מכן הקבלה והקנאים על כך שהפנסיה “אינה רצועה”.
רחל דודובנה, אם של אלכס, נכנסה לחיי המשפחה רק לפני כמה חודשים. לפני כן היא גרה בירושלים ולא הכירה את הנכד אלא דרך תמונות בוואטסאפ. כשיואב נולד, היא התקשרה פעם אחת, שאלה איך קוראים לו ונעלמה. נעמה חשבה אז: “טוב, לפחות היא לא חמות שמדברת לי ברעש הראש”.
קיץ שעבר שינה הכול. רחל החליקה ליד הכניסה ושברה בירך. אחרי ניתוח נודע שהיא לא תוכל לשמור על עצמה לבד. אין לה קרובי משפחה, ולכן אלכס הציע לקבלה לביתו.
היא תישאר אצלנו כמה שבועות, עד שהיא תקום על הרגליים, אולי חודש.
החודש הפך לשלושה. רחל הסתעפה לאט, אבל בביטחון: היא קיבלה את הספה בסלון, שיקתה בטלפון עם חברותיה, צפתה בטלוויזיה בעוצמה מרבית. ולאט לאט החלה לתת עצות. נראה היה שמדובר בטוב לב, אבל עם משקל.
למה סלי האשפה כל כך קטן? שאלה היא. מתי החלפתם וילונות בחדר השינה? צבעם דומע. וחזיתם לצבוע את הקירות?
אחר כך חלה רשימת קניות גדולה: סיר בודק, מגהץ, מחבת. כל אלה שהקודם “היה קשה” להשתמש בהם. רחל לא הצפינה מראש, רק הביאה קופסה נוספת. הכל היה נורמלי, אלא אם היא הוסיפה:
כאשר יהיה אפשר, תחזירו לי את הכסף. אני לא זרה, מחכה לכם. זה למען הנוחות שלכם.
הם כבר לא יכלו לעקוב אחרי “הטוב לב” של החמות. זרם העצות והמתנות עם קבלות לא פסק, אפילו אחרי שעברה לדירה שכורה בשכונה אחרת.
אלכס, החזרת לה כסף על הסיר? שאלה נעמה באותו ערב.
החזרתי בחלקים.
ומה לגבי המגהץ?
כמעט, נותר אלף שקל.
נעמה הנידה בראש, חסרה לה האנרגיה להתמודד עם החמות, במיוחד כשיש לה עבודה, בית, וילד שצריך להכין לבית הספר. לכן כל השיחות עברו דרך אלכס, אבל תמיד הסתיימו באותו מקום.
הוא ניסה להיות קשוח, להתווכח, אבל רחל פתאום הזכירה לה לחץ דם, תרופות יקרות, פנסיה קטנה, והוא נכנע.
מה הייתי צריך לומר? ניסה הוא להתגונן. האמא מנסה. היא חושבת שהיא עושה הכל בשבילנו.
היא לא מנסה, אלכס. היא מדחיפה. רק עם חיוך מתוק.
הוא נשתק, כי ידע שנעמה צודקת. בפנים נמשך הוויכוח בין הרגל הרגילה לתבונה. הפחד להעציב את אמו היה עמוק.
אך הדבר המפחיד היה אחר. כשנעמה ראתה את ההתנהגות של בעלה, היא הביטה בילד וחשבה: “הוא רואה את כל זה. מה הוא ילמד? שמצריך לשתוק כשמבוגרים מציגים עצות בחן? שמצריך להפגין תודה על עזרה לא מבוקשת?”
אז היא הבינה: זה לא בגלל הסיר או הכסף. זה משום שכאשר הילד לגדול, הוא צריך להבין ש”דאגה” בלי כבוד אינה טוב. זה שליטה בערסול.
ההזדמנות להמחיש זאת נוצרה מעצמה. אך באיזו מחיר?
יואב חזר מהשחרור שקט ומרגיש לא רגיל. מאחוריו הלכה רחל, זוהרת כמו נר יום. ביד אחת שני שקיות, ביד השנייה תיק גב מלא.
טוב, אספנו את יואב לבית הספר! הצהירה בגאווה מהדלת. הוא יהיה טוב כמו כולם!
נעמה הקפיאה. הם כבר עברו על כל החנויות אתמול, בחרו יחד עם יואב פתק, תיק, מחברת עם בטרמן שלו.
מה אספתם שם? שאלת היא בנשימה שלמה.
שני חליפות, לגדילה, עם מרווח; חולצה חמה, יקרה אבל מחוממת; נעלי ספורט לבנות, מגפיים במבצע עור. ועפרון עם משהו מפחיד, אדום או כחול, כמו שהוא אוהב.
יואב הקטין מבטו. פניו לא שמחו. אחרי כמה זמן סבתא הציגה את חזהו בגאווה והבטיחה “אתה תתקשר מאוחר יותר ונדבר על הסכום”. אחרי זה נעמה קראה ליואב למטבח לשיחה.
יואב, אתה בחרת את כל זה?
לא הילד רעד על הכיסא. היא אמרה שהיא יודעת יותר. קיבלנו פתק עם סופרמן. כשאמרתי שאני לא אוהב אותו, היא הזיזה יד. והנעליים קשות.
למה קניתם אותם אז?
סבתא אמרה שהם יתארכו.
למה לא חייגת? למה לא אמרת משהו?
לא יודע. אף אחד לא שאל
יואב השפיל את ראשו, מילותיו קרעו את נשמתו יותר מהפגיעה בתקציב המשפחה. נראה שהילד הגיע למסקנה שלפעמים יותר טוב לשתוק, לא להיאבק, לחייך בנימוס גם כשקשה.
בבוקר בערב נשמע הפעמון.
אז, שלחו לי, הכריזה רחל בחיוניות. בגדים, תיק, נעליים, כלי כתיבה אלף ועשרים שקלים. אולי קצת יותר. אסלח על הקוטור בנפרד.
נעמה רוצה לירות, אבל היא עצרה.
רחל דודובנה, למה לא נחשבת לשאול אותנו או אפילו את הנכד? אנחנו קנינו את הכל לפני שהגעת. גם הפתק עם בטרמן שבחר יואב. וגם הנעליים שלא לוחצות.
בטח, כן. עשיתי טוב, ועכשיו אתם מזיפים לי על הפנים? החלטתם לעשות ממני קרבן? אני יודעת מה יואב צריך! מי יוביל אותו לבית הספר? אני! אני אוציא אותו לאנשים! חוץ מזה, תודה על כלום!
רחל סגרה את השיחה. נעמה נשפה, אך המתח לא נעלם, הראש כאילו נסגר ברצועה.
אני אלך אליה מחר, אמר אלכס כשדיברו על המצב. אדבר איתה. אבל אל תציפי יותר מדי.
הוא יצא, חזר כמה שעות לאחר, והרים כתפיים.
היא לא רצתה לדבר. רק אמרה שהשתמשנו בה. היא מנסה, ואנחנו רק ככה.
ומה תגבת? שאלה נעמה בשקט.
אמרתי שהיא צודקה. שגם אני חוויתי את זה בילדות, ושזה לא בסדר לחדור לחיים שלנו.
הבעת פניה של נעמה הרגיעה. למרות שלא היה צורך במילים חמות, היא הבינה שאלכס סוף סוף עומד לצידה. שניים יחד, המצב יומר.
חלף שבוע של שקט. רחל לא התקשרה, לא באה, לא שלחה עוד “הפתעות” בתשלום. מתח בלתי נראה נעלם מהמשפחה. נעמה מצאה את עצמה לא מתוחה מכל שיחה בפתיחת דלת או הודעה נכנסת.
הם החליטו למכור חלק מהמתנות לבית הספר. כמה פריטים הוצאו ל”יד2″: תיק, חלק מהציוד, אחד מהחליפות. כמה ניתנו לחברים. הקוטור לקחה אחותה של נעמה לבת דודתה. נעליים עם מדבקה נוצצת “חדש”. הקופסא נותרה בפינת הסלון, במגבת, ולא נגעו בה, כאילו הייתה משהו משקול של המשקלה של הסיפור.
הכל היה מתארגן, אם רק יואב לא יצא מחדרו עם הטלפון בידו. פניו היו מתוחות, שפתיו סגורות, מצחום מרוכז.
סבתא שלחה לי, אמר, מביט למרחב. היא אומרת שיש לה מתנה בשבילי. בנייה.
נעמה לקחה את הטלפון. בתמונה ערכת רובוט צבעונית. בדיוק מה שיואב חלם עליו. הם היו קונים זאת בעצמם, אבל היא יקרה מאוד, ולכן נדחתה למועדים גדולים.
היא כתבה עוד משהו? שאלה אלכס בפתיחה.
כן. שואלת מה יקרה לי שם, ואם אני אבוא לקבל אותה. היא רוצה לתת לי אותה, אבל רק אם אני אגיע. היא אומרת שהזעזענו אותה.
אלכס נאנח. קולו של יואב לא היה מרוצה. רק מרד פנימי כבד.
אתה רוצה ללכת? שאל אלכס.
לא ממש יואב השפיל מבטו. אבל היא תשתעמם. והאם צריך להגיד “תודה”? אפילו אם לא רוצה?
נעמה התכפתה לידו, מדברת לאט וברגישות.
יקירי, מודים על מה שעושים באהבה, לא בתנאי של תמורה. כשיש תנאי, זה לא מתנה, זה עסקה או מלכוד.
אלכס ישב לידו.
שמע, יואב. אתה לא חייב למישהו, אפילו לחמות. במיוחד אם זה מרגיש לך לא נכון. אנחנו כאן בשבילך, תמיד, אם תצטרך לדבר.
אז אני לא רוצה, למרות שהיא תתעצבן, אני לא רוצה, ענה הוא בשקט.
נעמה הביטה באלכס. קולו היה רגוע, חזק, אך בעיניו נראתה נפתחה פיסת לב. כאילו הוא מדבר לעצמו, לאותו ילד שבזמן שעבר לא הובהר לו ההבדל בין טוב לבין מניפולציה.
במהלך הלילה, כשיואב ישן, אלכס ותנעמתו ישבו במטבח. אלכס הביט בחלון ואמר פתאום:
בילדות חשבתי שזה נורמלי: למי שמקבל דבר, חייב להחזיר מיד. טוב כאילו הוא חוב. אם לא רוצה אז אתה בן רע. נשאתי את זה שנים רבות על גביי.
הוא הסתובב אל נעמה, נפעם.
אני לא רוצה שיואב יחייה עם תחושת אשמה. הוא צריך לדעת שהאהבה אינה חוב, שהמשפחה איננה חוב.
למחרת יואב ניגש אל נעמה עם הטלפון. הוא נאנח, מזיע, מנסה לא להתבונן בעיניים.
שלחתי הודעה. תראה? האם זה נכון?
ההודעה הייתה קצרה: “תודה על התמונה, אבל לא אבוא. לא רוצה מתנות עם תנאים. אני מרגיש טוב בבית”. רחל קראה, אך לא השיבה.
ליבו של נעמה נגע בגאווה. הילד, שבע שנים, כבר הבין משהו שרבים מקטינים לא יגיעו אליו כל חייהם: לעתים סירוב הוא לא חוסר נימוס, אלא הגנה.
המשפחה לא נפרדה מרחל במכה אחת. הבעיה נותרה, אך הם הצליחו הם שמרו על יואב, והראו לו שאהבה איננה עסקה, ושכבוד לעצמך הוא המפתח לחיים בריאים.
