אני מזהירה אותך בפעם האחרונה: אם לא תחליף את האולם, אני מבטלת את החתונה – נשארו שבועיים בלבד, ההזמנות אצלי בידיים ואני פשוט לא מסוגלת לחתום עליהן…🤨 – שוב זה תוקף אותך, לִיָה? – שאל החתן בעצב. – יש לי תחושה רעה! – זה טבעי, – חייך – מתחתנים רק פעם בחיים. זה יעבור, אני מבטיח לך! – איך אתה מבטיח על משהו שאתה לא יודע? למה אתה לא מוכן להקשיב לי? אם עכשיו אתה לא מתחשב בי, איך נסתדר בחיים? – אנחנו לא כאלה עשירים כדי לזרוק כסף, – ענה בפגיעות – כבר שילמתי מקדמה, לא מחזירים את הכסף. – זה לא העיקר, תאמין לי. – אני לא מאמין בשטויות! ואם נבטל, גם ירח הדבש ילך. תסבירי לי סוף סוף מה קורה? – טוב, תקשיב: בעבודה הצטרפה מישהי מוזרה, אלה – לבושה תמיד בשחור, בקושי מדברת. לא מזמן היא ניגשה אליי ואמרה: – סבתא טליה מוסרת לך שלום. – מה? – נבהלתי. סבתא טליה נפטרה לפני שלוש שנים. – רוצה לשמוע מה היא רוצה להגיד לך? אחרי העבודה. הסכמתי. והיא סיפרה לי את זה: מזמן, פתחו מסעדה חדשה בירושלים, ונהג אחד בשם שרגא הציע לכלתו, נטלי, לעשות שם את החתונה – משפחה ענייה מהמושב שאף פעם לא חגגו ככה. הכול היה מושלם, אבל רק סבתא אחת הקישה בלשונה: “הפרחים מלאכותיים – לא טוב…” רק הם שמו פרחים חיים על השולחן. כשהזוג הלך לרקוד ונטלי חזרה, היא ראתה שהזר נבל. לא עברה שעה והיא התעלפה; אנשים התחילו לרכל… מישהי בשחור נראתה בדלת, ובחדר הכלולות הם הרגישו נוכחות זרה. למחרת, שרגא נהרג בתאונה מוזרה – איש לא הבין למה. נטלי נעלמה שנה אחרי. אומרים שהמסעדה נבנתה על בית קברות ישן, והאולם – בדיוק במקום שבו נקברה כלה שהתאבדה אחרי שגילתה בגידת בעלה. מאז, החתונות שם מקוללות: החתן מת מיד אחרי, והכלה – אחרי שנה. – ומה זה קשור אלינו? – שאל אלון. – זה האולם ששכרת! – אני לא מאמין בשטויות! – סבתא שלי הופיעה במיוחד להזהיר אותי! – לא בא לך? אחתום הזמנות עם יעל! לִיָה סירבה, והמזל הרע המשיך: אלון נהרג על האופנוע אחרי שבוע, ויעל נשארה לבד. ניסיון לברר אצל אלה לא עזר – היא נעלמה. הסיפור הזה קרה בירושלים בשנות השבעים, והוא עדיין עובר מפה לאוזן…😏🌿🥀✨✨

בפעם האחרונה אני מזהירה אותך אם אתה לא מחליף את אולם החתונות, אני לא מתחתנת איתך! אמרה נעה בזעם, כשנותרו רק שבועיים לחתונה. היא החזיקה בידיה את ההזמנות, מהססת לחתום עליהן.

מה שוב נפל עלייך, נעה? שאל אריאל, החתן המיועד, בחיוך עייף.

יש לי תחושת בטן רעה!

זה טבעי, חייך בעדינות, הרי לא כל יום מתחתנים. הלחץ עושה את שלו, יעבור לך. אני מבטיח שהכל יהיה בסדר!

איך אפשר להבטיח משהו כזה, כשגם אתה לא באמת יודע? למה אתה לא מסוגל להסכים איתי ולוותר למעני פעם אחת? איך נחיה יחד אם כבר עכשיו אתה לא מקשיב לרצונות שלי?

נועה, את יודעת שאין לנו הרבה כסף. ענה בכעס, כבר שילמתי מקדמה על האולם, על העיצוב, האוכל… אם נבטל, אבוד לנו כל הסכום.

זה לא מה שמפחיד אותי, אהובי, פשוט תאמין לי.

לא, אני לא מאמין בשטויות כאלה. זה בכלל לא הגיוני! ואם כן, נישאר בלי ירח דבש. למה את כל כך מודאגת? תסבירי לי כבר מה מציק לך!

טוב, תקשיב. אבל בבקשה אל תצחק. אם אתה לא מאמין בדברים כאלה זה לא אומר שהם לא קורים.

מבטיח אמר אריאל בשקט.

בעבודה הצטרפה אלינו לפני חודש עובדת חדשה תמר. היא ממש שקטה, לא מדברת עם אף אחד, תמיד לבושה בחול כהה. באחד הימים ניגשה אליי ואמרה: ‘שלום לך מאת סבתא רבקה’.

מה? נדהמתי, הרי סבתא רבקה נפטרה לפני שלוש שנים.

רוצה לדעת מה היא ביקשה ממני להגיד לך? שאלה תמר. ‘רק אחרי העבודה’.

הסכמתי. כשתפסנו פינה שקטה, סיפרה לי:

זה היה מזמן. נבנה אז בתל אביב אולם חתונות חדש ומפואר. יואל עבד כנהג משאית בבניין, הרוויח יפה. הציע לארוסתו, שלומית, לקיים את החתונה באולם החדש. שלומית, שגדלה במושב דל אמצעים, שמחה היא ומשפחתה מעולם לא נכנסו לאולם כזה. רצתה להפוך את הערב לחגיגה מיוחדת שלא תישכח.

ביום המיועד, שלומית ממש זהרה בשמלת כלה לבנה עם הינומה. גם יואל נראה כמו חתן אמיתי מהסרטים. אחרי החופה, ליוו את כולם שיירה של מכוניות לאולם. כל המוזמנים התפעמו מהיופי, חוץ מסבתא אחת שנאנחה:

בפעם הראשונה לראות בחתונה פרחים מלאכותיים במקום פרחים אמיתיים… לא סימן טוב.

אף אחד לא התרגש. הרי בכל מקום אז היה מלאכותי מהבגדים ועד לכלים. היה זה סוף שנות השבעים.

אורחים מכל הארץ הביאו פרחים אמיתיים, אותם שמו על שולחן הזוג הצעיר. באמצע הריקודים, יצאו הכלה והחתן לסלוא הראשון שלהם. כשחזרו למקומם, הבחינה שלומית שהזר שקיבלה נבל כולו. כל הוורדים התרסקו לפתע.

באו מלצרים, לקחו את הזר, והחגיגה המשיכה. אך כעבור חצי שעה, שלומית חשה סחרחורת, הקיאה ואיבדה את ההכרה. פתחו חלונות, חשבו שחם מדי, ואז היא שבה לעצמה. אך שוב הרגישה לא טוב. שמועות התחילו להתפשט:

אולי היא בהריון…

העיקר שתהיה בריאה, צחקו אחרים.

ראיתי כתם אדום על השמלה שלה, לחש דודה לאמא של שלומית.

ההורים בדקו לא היה כלום.

לא עבר זמן רב, הופצה שמועה שמישהי מוזרה בחליפה כהה נראתה בכניסה. חיפשו אותה, אך לא מצאו.

גם הלילה הראשון שלהם כזוג היה לא רגיל: הם לא הצליחו למצוא מנוחה תחושה מוזרה רדפה אותם, שמעו רעשים, כמעט הרגישו שיש מישהו נוסף בחדר. יואל היה בטוח שמביטים בו מאחורי הגב.

למחרת בבוקר היו שניהם אחוזי בהלה.

אז לא היו נהוג לצאת לירח דבש. יואל ושלומית חזרו לעבודה כבר ביום ראשון. עד הסופ”ש, לא זכה יואל לראות שוב את אשתו. הוא נהרג בתאונת דרכים מחרידה. היה נהג זהיר, מזג האוויר היה מושלם, הכביש פתוח אף אחד לא הבין מה קרה.

שלומית שקעה באבל, נראתה כאילו כבתה. כעבור שנה, עזבה את בית הוריה ונעלמה מהעולם. חיפשו, אבל לא מצאו.

נשמע כמו אגדה אורבנית, פיהק אריאל. איך זה קשור אלינו?

יש קשר ישיר! כי הסיפור קרה ממש באותו אולם שהזמנת עבורנו!

עדיין לא מבין. התעקש, הרי קרו אלף ואחת טרגדיות.

מספרים שהאולם נבנה על בית קברות ישן, ובדיוק מעל הקבר של כלה שהתאבדה ימים ספורים אחרי חתונתה, כשגילתה שבעלה בגד בה. היא רודפת ומקללת את הזוגות המתחתנים שם. החתן מת מיד אחרי החתונה, הכלה שנה לאחר מכן. אולי עכשיו הגיע תורנו? לא סתם באה אליי סבתא רבקה מהעולם הבא להזהיר!

אני לא מאמין בקללות! נמאס לו מהדרמה, לא תרצי? אתחתן עם ירדן. ירדן, החברה של נעה, הביטה בשקט. תחתמי על ההזמנות או שלא.

נעה התלבטה קלות, לבסוף אמרה לוותר על החתונה. במיוחד שהאיום של אריאל להתחתן עם ירדן הסעיר והכאיב לה.

אריאל אכן קיים את הבטחתו, וירדן הסכימה להינשא לו.

לא עבר שבוע והנבואה התגשמה: אריאל נהרג בתאונת אופנוע, בעקבות תקלה בבלמים.

נעה פחדה לגורלה של ירדן, גם אם לא סלחה לה על הבגידה. רצתה לשוחח שוב עם תמר, העובדת שהזהירה אותה, אולי תוכל להציל את חברתה. אך תמר התפטרה, ועזבה את העיר; לא הצליחה לאתר אותה.

מבדיקה קטנה וגילוי הדיווחים הישנים, התברר שהסיפור, ככל הנראה, התרחש אי שם בשנות השבעים, אבל לא היה לכך תיעוד רשמי. זה לא מפתיע באותם ימים לא פרסמו עניינים כאלה. ובכל זאת כל שכונות הסביבה דיברו על זה עד היום…

החיים לפעמים מסתוריים, אבל ראוי להקשיב לאותן תחושות בטן. לפעמים, כדאי להאמין לאזהרה שמגיעה ממקום שאין לנו הסבר לגביו. הקשבה ללב ולחוכמת העבר עשויה להציל חיים.