אני זוכרת את התקופה ההיא, וכמה עייפה הייתי. זו לא הייתה עייפות שנובעת רק מרגש – אלא תשישות עמוקה, פיזית, נפשית וכלכלית, שנבעה מכך שנאלצתי להחזיק שני מבוגרים שבחרו להישאר תקועים בגיל ההתבגרות לנצח. הם כבר עברו את גיל עשרים, בריאים לגמרי, עם אייפון הכי חדש, בגדים של מיטב המעצבים, אוכל מוכן בבית שמרגיש כמו מלון חמישה כוכבים בתל אביב. קמים באחת בצהריים, יורדים למטבח לבדוק מה יש לאכול, ואם לא מוצא חן בעיניהם עושים פרצופים. אף פעם לא שואלים כמה עלה האוכל, אף פעם לא אומרים תודה, לא מסייעים בכלום. רק דורשים.
שנים שהם לא לומדים. מתחילים תואר אחד באוניברסיטת תל אביב, זונחים אחרי חודשיים כי “זה לא בשבילם”. קורסים שלא הגיעו לסוף שלהם. פרויקטים שנשארו בגדר דיבורים סביב שולחן השבת. כל ניסיון נגמר באותן תירוצים, עייפות מדומיינת ותחושת ביטחון שמישהו אחר כלומר אני תכסה על הכל. עבודה? “לא מוצאים משהו שמתאים”. לשטוף כלים או לעבוד בבית קפה? “מביך מדי להתחיל מאפס”. אבל לחיות בלי לעבוד זה לא מעלה אצלם בושה.
בבית הזה הם לא משלמים חשבונות, לא הולכים לסופר, לא קונים אפילו סבון או שמפו. חשמל, מים, אינטרנט, נטפליקס, טלפונים מהדור החדש הכל, ש”ח אחרי ש”ח, עליי. כשמשהו מתקלקל, הם מתקשרים אליי בטלפון, אבל לא כדי לנסות לתקן, אלא רק להודיע שזה נשבר. לעולם לא לתקן בעצמם. אם יש בגדים נקיים, ברור שמישהו אחר כיבס. אם יש אוכל, כמובן שמישהו אחר בישל. סדר? מישהי (כנראה אני) כבר דאגה לסדר, והכל כאילו הם אורחים זמניים ולא דיירים שנשארו לנצח.
ובכל זאת לא חסרה להם ביקורת. תמיד יש להם מה לומר על האופי שלי, על הלוח זמנים שלי, על ההחלטות שלי, אפילו על איך אני מדברת. מעירים לי אם אני עייפה, או עצבנית, או אם אני מבקשת להציב גבולות. צוחקים כשאני מדברת על אחריות. מתרגזים כשאני מזכירה עצמאות. וכשאני מבקשת לפחות שיסדרו את החדר או יורידו זבל, אני הופכת להיות זו שמגזימה. מביטים בי במבט מזלזל כשאני אומרת “אין לי עוד כסף”. כאילו תפקידי בעולם הוא להעניק להם נוחות בלתי נגמרת.
הכי קשה היה לי להודות: זו לא שאלה של חוסר יכולת, אלא של חוסר רצון. הם לא הלכו לאיבוד הם פשוט התרגלו. התרגלו לחיים שבהם הכל מובן מאליו ושום דבר לא מוערך. שבהם אמא היא משאב, לא אישה. כסף משפחתי הוא מוצר מדף, לא פירות עמל. ואני, במשך שנים, המשכתי בשותפות הלא ברורה הזו בין אהבה לסבלנות.
אבל היום אני מבינה הורות לא אומרת להחזיק לנצח. אהבה לא דורשת להקריב את עצמי עד כלות. לא הבאתי ילדים לעולם כדי להפוך אותם למבוגרים חסרי חשיבות, עם זכויות בלי סוף וחובות בלי התחלה. גם נוחות מרקיבה את הנפש. וגם שתיקה מחנכת ולפעמים מחנכת עקום. אם הם רוצים להישאר עצלים, זה לא יהיה יותר על חשבון העבודה שלי, הבית שלי, השקט שלי. כי אמהות אינה עבדות נצחית, וגם לי מותר לנוח במיוחד מילדים שמסרבים לגדול.
