אני גמורה. ולא אני לא מתכוונת לעייפות נפשית מופשטת. אני לגמרי מרוקנת בגוף, בנפש, ובעיקר בחשבון הבנק מלממן שני מבוגרים שתוקעים על הילוך נצחי של גיל ההתבגרות. שניהם עברו מזמן את העשרים, בריאות פיקס, עם אייפונים הכי חדשים, בגדים של מותגים, אוכל מוכן ובית שנראה כמו בוטיק במרכז תל אביב. הם קמים בצהריים, גוררים את עצמם למטבח לבדוק “מה יש לאכול”, ואם זה לא מספיק נוצץ, עוקמים פרצוף. מחירים לא מעניינים אותם. תודה? אפילו לא חושבים. לעזור? אל תצחיקו אותי. רק לדרוש.
לימודים? יאללה, נדבר. נרשמו, עזבו, כי “זה לא אני, זה הם”. התנסו בקורסים, פרשו באמצע. פרויקטים? הלו, זה לא סדרת חינוך פה. תמיד הכל נגמר באותם תירוצים עייפות מדומיינת וביטחון מוחלט שאני, אמא, אשתדל קצת יותר חזק. עבודה זה לא בא בחשבון. “לא מצאתי משהו ברמה שלי”, אבל עבודה רגילה זה סיוט. להתחיל מההתחלה מביך אותם, אבל לדפוק חשבון למישהו אחר אין בעיה.
בחיים הם לא שילמו פה חשבון לא לסופר, לא לחשמל, לא למים, לא לאינטרנט ואפילו לא לסבון כלים. חשמל, מים, נטפליקס, פלאפון הכל מהכיס שלי. אם משהו מתקלקל, לא שומעת “בואי נתקן”. שומעת “אמא, זה נשבר”. לתקן? סבלנות. אם יש כביסה נקיה מזל שמישהי טרחה. אוכל? אמא בישלה. סדר וארגון? גמד הבית העלום סידר. כאילו הם אורחים בבית מלון יוקרתי ולא בני בית.
ועדיין ביקורת יש בשפע. על האופי שלי, לוח הזמנים שלי, החלטות שלי, אפילו איך אני מדברת. אם העייפות ניכרת “נו, באמת…”. אם עצבנית “עושה סיפור קטן לגדול”. גבולות? זה הזמן לצחוק עליי. אחריות? לא תודה. כשהם שומעים “אין יותר כסף”, אני חוטפת מבט כאילו שלקחתי מהם משהו שממילא היה שייך להם. כנראה שאני אמורה להבטיח להם חיים רגועים, בלי שום מאמץ מצידם.
הכי קשה להבין שזה בכלל לא מחוסר אפשרות, אלא מחוסר רצון. לא חסר להם כלום, הם פשוט התרגלו שכל בעיה נפתרת לבד ואמא היא אופרציה, לא בן אדם. בבית הזה כסף תמיד “נמצא”, ולא תוצאה של עבודה קשה. ואני? שנים בילבלתי בין אהבה לסבלנות, ונתתי יד לאנטי-חינוך הזה.
אבל זה נגמר. היום קלטתי להיות אמא לא אומר שתתני כל החיים, ולאהוב לא אומר שתתני לעצמך להיגמר. אני לא גידלתי ילדים רק כדי לטפח מבוגרים חסרי תועלת עם דרישות בלי סוף. נוחות זה מחליא. שתיקה מחנכת עקום. אם הם מתעקשים להיות “בטטות ברוטב אגו” זה לא יהיה על חשבון השקט שלי ולא בתוך הבית שלי. כי גם לאמא מגיע חופש, אפילו מילדים שמסרבים להתבגר.
