חברה, את לא מבינה כמה אני עייפה. זו לא עייפות רגשית, זה לא איזה דכדוך כללי הגוף שלי שבור, הראש שלי מפורק, ואני גם על סף מינוס בגלל להחזיק שני מבוגרים בבית שבחרו לחיות כמו נצחיים בני שמונה-עשרה. הם כבר מזמן עברו את גיל עשרים, בריאים כמו סוס, מסתובבים כל היום עם אייפון החדש, בגדי מעצבים, אוכל מוכן, דירה שאפילו מלון בתל אביב היה מקנא ואני מממנת הכל.
הם קמים בצהריים באיזה קצב שבא להם, מורידים להסתכל מה אני הכנתי במקרר, ואם משהו לא נראה להם אני אוכלת פרצוף. אף אחד לא שואל כמה עלה, אף אחד לא אומר תודה, עזרה? הצחקת אותם. זה הכל מובן מאליו.
לימודים? עזבו אותך, כל פעם נרשמו לאיזה מסלול באוניברסיטת תל אביב, או מכללת רופין, ואז אחרי חודש הכל מתפוצץ כי “זה לא בשבילם”. חצי קורס פה, איזה סמינר שם שנשאר ברמת פנטזיה, אין להם סבלנות, אין התמדה. כל ניסיון נגמר בלמצוא תירוצים ולשכנע את עצמם (ואותי) שהם מסכנים נורא, ואיכשהו אני זו שאמורה לסדר את כל התקלות. עבודה? “לא מצאו משהו שמתאים”, אבל גם לא יקבלו משרה פשוטה. מבחינתם זה עלבון להתחיל מלמטה, אבל לחיות על חשבוני לא מפריע להם בכלל.
בבית שום אחריות. חשבונות? אני. קניות? אני. הם לא זוכרים אפילו לשים סבון ביד. חשמל, מים, נטפליקס, פלאפון הכל יורד מהחשבון שלי. אם משהו נשבר? הם יתקשרו אלי לא כדי לסדר, אלא פשוט כדי לדווח לי שזה שבור. לתקן לא. לכבס הם לא יודעים, לבשל אף פעם לא ניסו. והכי מעצבן, הם תמיד אורחים בדירה שלהם.
ובכל זאת יש להם תמיד משהו להגיד, תמיד מעירים, תמיד יש ביקורת: על מי שאני, על איך שאני נראית, מתנהגת, מדברת. אם אני עייפה סיפור, אם אני במצב רוח לא משהו וואו, כמה תלונות. ואם אני מעזה לבקש שיעזרו, שיזרקו אשפה, או לפחות יסדרו את החדר שלהם “את עושה עניין מכלום”. אם אני אומרת שלא נשאר לי שקל מסתכלים כאילו בגדתי בהם. כאילו זה התפקיד היחיד שלי בחיים, לשרת אותם.
והכי כואב לדעת שזו לא בעיה של חוסר אפשרויות, אלה פשוט בחרו לא לרצות. הם לא אבודים, הם פשוט התרגלו שיש להם הכל בלי להזיע, שהכל מגיע, ואמא היא לא בן אדם, היא משאב. הבית זה בית מלון, הכסף של המשפחה זה בנק אוטומטי ואיכשהו אני שנים הלכתי שבי, חשבתי שאהבה סבלנותה ואין גבול להכלה.
אבל נגמר. היום זה נחת עלי לחנך לא אומר להחזיק חזק לכל החיים, ואהבה לא אומרת שמותר לאחרים לרוקן אותי. לא ילדתי כדי לגדל מבוגרים שלא עושים כלום וחיים על צווארי. גם נוחות מקלקלת, גם שתיקה משבשת. ואם הם רוצים להישאר עצלנים, שייעשו את זה רחוק מהזיעה שלי, מהכסף שלי ומהלב שלי.
כי אמהות זאת לא עבדות עולם, וגם לי מגיע קצת שקט מילדים שמסרבים לגדול.
