“אני לא חדר אוכל חינם!” אמרה אמא כשפגשה אותנו על מפתן הדלת.
דליה בן-צבי התכוננה לטיול בשבת. פעם ראשונה מזה שנתיים.
החברה טובה שלה, רבקה לוין, מצאה איזו נסיעה באוטובוס לעכו, קנו כרטיסים מראש, ודליה אפילו קנתה לעצמה כובע חדש כחול עם פונפון, שממש החמיא לה. ככה אמר לה המראה בכניסה.
בשמונה בבוקר היא שתתה תה ולפתע נשמעה דפיקה בדלת.
דליה קפאה עם ספל בידה.
“לא, רק לא עכשיו,” אמרה בליבה. שוב דפיקה.
ועוד אחת. ואז קול מוכר:
אמא, תפתחי, הידיים שלנו תפוסות!
בדלת עמד דוד, אשתו שירה, ושני הילדים בני שבע ותשע וארבעה תיקים כאילו באו לבלות חורף שלם אצלה ולא “רק לשניים-שלושה ימים”.
אמא, ניתקו לנו את המים, אמר דוד כאילו מודיע לה על התפטרות הממשלה. אפשר להישאר אצלך עד שיתקנו?
דליה הביטה בתיקים. ואז בנכדים.
תיכנסו, אמרה.
מה הייתה צריכה להגיד?
הילדים הורידו נעליים בכניסה, הנכדים מיד הפעילו את הטלוויזיה בעוצמה כאילו זה קולנוע, וידיה של דליה כבר פתחו את המקרר ולקחו ביצים, שמנת, ובצל. ראשה חשב על האוטובוס שיוצא ב-10 ועל הכובע הכחול עם הפונפון שאין לו לאן ללכת היום.
בעשר ורבע התקשרה רבקה לוין:
דליה, איפה את? האוטובוס יוצא עוד חמש דקות!
רבקה, אני לא יכולה לבוא. הילדים פה.
שתיקה.
שוב?
שוב.
רבקה השמיעה אנחה שנשמעה עד עכו.
ב-10:30 שוב דפיקה. הפעם זו הייתה הבת, מיכל בת 37, גרושה, עם תיק על הכתף ומבט של מי שחייבת אוכל ועצה של אמא, אבל טוענת שבאה “רק לקפוץ לחמש דקות”.
תיכנסי, אמרה דליה.
והמשיכה להכין קציצות.
לא היה זה חדש. ולא פעם שנייה. וגם לא חמישית.
הילדים של דליה בן-צבי נהגו “לקפוץ” לביקורים. דוד הגיע תמיד כשמשהו התנדנד בזוגיות או כשבבית היה קצר חשמל או מים. מיכל בכלל לא נזקקה לתירוץ. פשוט עלתה על הרכבת או התחנה והתגלגלה אצלה.
ודליה? מה יכלה הלכה שוב פעם למטבח.
יש אנשים שכך הרגליים מובילות אותם לכיריים. דליה בן-צבי הייתה בדיוק כזאת. ארבעים שנה עבד בחדר אוכל של בית ספר את הרפלקס הזה אין לנצח. הרבה אנשים? צריך להאכיל. אין אנשים? תכף יבואו. הידיים כבר מתחילות לקלף תפוחי אדמה, כשהמוח עדיין מתלבט.
בצהריים עמדו על הכיריים שלושה סירים ומחבת.
תפודים, קציצות, ומרק שאולתר ממה שנשאר.
הנכדים כבר פירקו ברעש את חדר הסלון ובנו עיר בתוך הסלון עם “קלאקים”. דוד הלך שיחות טלפון, מביט בעניינים בממלכה; שירה התפננה בחדר שינה עם ספר; מיכל ישבה במטבח וסיפרה שוב על האקס, זה שהיא כבר שנתיים מדברת עליו.
את מתארת לעצמך, אמא, הוא שוב שלח לי SMS. כאילו מה הוא רוצה ממני? כתב שהוא מתגעגע. אמא, את מקשיבה לי?
מקשיבה, ענתה דליה, תוך ערבוב הבורש.
היא הקשיבה. במובן מסוים.
את חושבת שכדאי לענות לו?
לא יודעת, מיכל.
תמיד ככה את, אמא. אני שואלת ואת רק “לא יודעת”.
דליה שתקה. הורידה קצף מהמרק ריכוז נדרש.
בשלוש דוד קיפל את הטלפון ונכנס למטבח.
אמא, הקציצות כבר מוכנות?
מטגנות עכשיו.
כל הבוקר לא אכלנו, רק איזה אספרסו בדרך.
דליה הנהנה.
אכלו רעשני במיוחד. הנכדים רצו רק קציצה בלי בצל, מיכל לא אכלה לחם שוב בדיאטה, דוד ביקש תוספת, שירה אמרה שאינה רעבה אך “אחת קטנה” היא תיקח.
דוד התמוטט אחרי זה על הספה. מיכל נכנסה למקלחת לשטוף голову. והילדים? הקליקו את החדר השני לפירוק.
ודליה? שטפה כלים והעיפה מבט מהחלון רחל שכנתה יושבת למטה על הספסל, מחייכת אל השמש בנחת, בלי קציצות ובלי כלים.
דליה נאנחה, וניגשה לסיר הבא.
לקראת הערב, כשהמרק נגמר, כל הכלים נקיים, הרצפה נשטפה אחרי הנכדים, ודליה התיישבה למעט מנוחה, הופיע פתאום דוד עם החיוך והחולצה המלוכלכת.
אמא, נשארו קציצות? הייתי ממש אוכל עוד.
דליה הביטה בו.
עוד נותרו שלוש קציצות, מונחות לה במיוחד, כי כל היום כמעט לא אכלה בעצמה עם כל הבישול.
אבל דוד הביט בה. ופתאום משהו התהפך בליבה.
הביטה בבן ובכובע הכחול על הקולב, בעכו שלא תראה היום, באוטובוס שיצא בלעדיה, ברבקה לוין שיושבת עכשיו כנראה באיזה בית קפה וטועמת עוגות.
חשבה על זה. ועל הקציצות.
אמא? חזר דוד את שומעת?
דליה הניחה את הספל על השולחן. הורידה את הסינר. קיפלה אותו בקפידה והניחה על גב הכיסא.
בזמן הזה, מיכל כתבה הודעה בטלפון, מהסלון בקע טלוויזיה עם קריקטורות בווליום שיהפוך גם אבן לרכה. שירה עברה בדרך לחדר רחצה, הפילה מגבת, לא טרחה להרים.
המגבת נחתה ונשארה.
אמא? דוד זז לא נעים מה קורה?
אז אמרה דליה בן-צבי בקול רגוע של מי שכבר החליטה מזמן מה תגיד ופשוט חיכתה לרגע:
אני כבר לא חדר אוכל חינם. וגם לא אכסניה.
המטבח השתתק. אפילו האיש הרע במצרים המצוירת שתק.
מיכל הרימה עיניים מהנייד. דוד פתח פה.
הבוקר, אמרה דליה, הייתי אמורה לטייל. לעכו. עם רבקה ושרה. כרטיסים קנינו בפברואר. יש לי כובע חדש, כחול עם פונפון. תלוי במבואה, תראו אם לא מאמינים. האוטובוס יצא ב-10. בשמונה וחצי דפקת בדלת עם כל המשפחה. ב-11 מיכל הגיעה.
השתתררה שתיקה.
לא נסעתי. עמדתי שוב ליד הכיריים. כי ככה תמיד כי הנכדים רוצים קציצות, כי שירה לא אוכלת כל, כי אתם כולכם צריכים לאכול.
הפסקה.
אבל יש לי גם חיים, הוסיפה דליה אתם לא חושבים על זה. אני לא כועסת, הרגלתם את עצמכם הרגלתי אתכם. אבל היום לא.
לא מה? לחשה מיכל.
לא מבשלת. לא מגישה.
דוד הביט בה כאילו העולם כפי שהכיר הולך ומתפרק.
אמא, באמת שאין כאן רוע…
אני יודעת, ענתה. וזה אפילו גרוע יותר. לא מעשה רע, זו פשוט התניה. כמו ללכת למקרר. פתחת יש שם משהו. סגרת, עזבת. לא חשבת פעמיים.
בסלון המצוירים שקעו ברעש האחרון, ומיד שקט.
דליה הרימה את התיק שבו רצתה לצאת הבוקר. את המעיל מהקולב. את כובע הפונפון הכחול.
לאן את הולכת? לא זז דוד, רק הביט.
לרבקה. התקשרה. הן חזרו, יושבות אצלה עם תה רואות תמונות. הזמינו אותי.
ומה עם ארוחת ערב? קפץ דוד, והפנים מיד שטעה.
דליה הביטה בו ככה, במבט האמהי הידוע שכל גבר בן ארבעים חוזר לרגע להיות בו תלמיד חטיבה שוב.
יש במקרר ביצים, פסטה, גבינה לחם סלסלה. יש לכם ידיים. הכיריים בבית לא בעיה תפעולית.
לבשה את המעיל, חגרה כפתורים, חבשה את הכובע.
סידרה את הפונפון ויצאה.
נשארו בבית ארבעה מבוגרים, שני ילדים, מחבת שלמה ושלוש קציצות מחכות אלו שדליה שמה לה בצהריים.
המגבת עדיין שכבה במסדרון.
דוד שתק רגע.
ואז התכופף והרימה.
דליה חזרה אחרי עשר וחצי.
אצל רבקה היה נעים תה נענע, עוגיות עכו בשקית מנייר, תמונות בטלפון הנה המינזר הלבן, הנה השוק העתיק, הנה שרה מרימה כוס לימונדה ואומרת “לחיים” כאילו זו רק תה.
דליה חשבה שאולי יום אחד תספיק גם היא. רבקה כבר יודעת מתי הנסיעה הבאה.
הכובע הכחול חיכה לה על הספה. לא עכו, אבל לא נשאר התלוי לשווא.
המפתח הסתובב קל בדלת.
המסדרון היה מסודר. נעלי נכדים, שעמדו בבוקר כמו בשדה קרב, עומדות לְיופי. מגבת נעלמה.
דליה פשטה את המעיל, תלתה, פסעה במסדרון.
במטבח אור.
נעצרה.
דוד עמד בכיור, שוטף סיר ברצינות, כמו שמבשלים לראשונה ורוצים להרשים. על הכיריים סירון אחר כך תגלה, באו בו פסטה, קצת רכה מדי, אבל בכל זאת. על השולחן צלחות מוערמות, שטופות.
מיכל יושבת לידה.
הנכדים, לפי השקט, כבר ישנים.
דוד שמע צעדים, הסתובב.
השתהה.
אמא, לא חשבנו שזה כל כך קשה לך, אמר.
דליה בחנה את הסיר. את הצלחות. את הבת.
לכאורה שום דבר מיוחד.
אבל דליה בן-צבי, שארבעים שנה האכילה אנשים, ולו פעם לא חיכתה להודיה, הרגישה פתאום דמעה קטנה נדחקת בזווית העין. מוזר, על סיר של פסטה.
תשבי, אמא, אמרה מיכל. שמרנו לך.
מונחת בקצה השולחן הייתה צלחת. מכוסה. מיוחדת עבורה.
דליה התיישבה.
הסירה את המכסה. פסטה עם גבינה. קצת דבוקה, קצת קרה. גבינה מגורדת, גדול-גדול, כנראה במהירות.
לקחה מזלג.
וזה, חייב להודות, הייתה המנה הכי טעימה שאכלה בשנים האחרונות. למרבה הפלא.
ובאותו רגע, למדתי משהו פשוט: לפעמים צריך לומר “די”, כדי שמישהו אחר ילמד להגיד “תודה”.
