לא שונאת אותך
…ומה השתנה בכלל?
אני, יערה, משחקת עם קצה השרוול ומתבוננת דרך החלון של המונית. בחוץ חולפים רחובות תל אביביים מוכרים, אותם רחובות שבהם הייתי רצה בילדותי עם שאול צוחקת, בונה תקוות וחולמת על העתיד. שבע שנים… שבע שנים שלא חזרתי הביתה.
הגענו, אמר הנהג ברוך, קוטע לי את המחשבות.
המונית עצרה בשקט מול בניין ישן ברחוב צדדי. מבלי לחשוב הוצאתי כרטיס אשראי מהארנק, שילמתי, יצאתי מהמכונית. נשמתי לרווחה. אפילו האוויר פה הרגיש אחר לא כמו האוויר של העיר הגדולה שבה התרגלתי לחיות. יש בארץ הזו ריחות שלא צריך להמציא להם מילים דשא רטוב מהפארק ליד, לחם שנאפה עכשיו במאפיה ברחוב פינס, ועוד משהו שקשה לנסח במפורש, אולי פשוט בית. הלב התכווץ מהתרגשות ומפחד גם יחד. ככה זה, כשחוזרים למה שהיה שלך.
באתי לבקר רק לכמה ימים. רשמית לבקר את אמא ולעזור לה לסדר ענייני בירוקרטיה שלא היתה מסוגלת לטפל בהם לבד. הייתי גם צריכה לעבור במקומות מוכרים, לבדוק אם הם נשארו כפי שאני זוכרת. אבל עמוק עמוק בתוכי היתה עוד סיבה, אולי בעצם העיקרית: לראות את שאול. ומי יודע, אולי החיים שלי ישתנו.
ידעתי שהוא גר לא רחוק. מעולם לא עקבתי אחריו, לא התקשרתי, לא שלחתי הודעה. אבל מדי פעם, אחרי שיחה עם חברה מהתיכון או בקבוצת ווטסאפ מגמגמת, שמעתי רמזים. מדי פעם שם של שאול צץ, כאילו במקרה: קיבל עבודה חדשה, קנה דירה, העביר את אמא שלו אליו, העלה תמונה חדשה בפייסבוק. כל שביב מידע כזה היה משלח דקירה בלב ורגע אחרי דחקתי בו החוצה. אסור היה לי לתת לרגשות להשאיר סימן.
* * *
למחרת בבוקר יצאתי להסתובב ברחובות שהיו פעם כמו עורק ראשי בלב שלי. לא תיכננתי כלום רק רציתי להיטמע שוב בקצב של העיר בשעות היום, לראות אם גם עכשיו המדרכות תופסות אותי באותו אופן. חלפתי על פני חנויות ספרים, חנות הממתקים שהיתה מפלטי בתיכון, פינת הרחוב בה שתיתי לראשונה קפה הפוך אז גם נשפכתי על החולצה הלבנה החדשה.
ואז ראיתי אותו.
שאול הלך ממול, מרוכז בעצמו, הולך ומתכנן משהו בראש. לא ראה אותי. קפאתי. הכל בפנים התהפך לרגע לא הצלחתי אפילו לנשום. הוא לא השתנה, גבוה, מנומס, אותו חיוך חבוי, אותה יציבה. הכל בו זעק געגוע.
בלי לשקול פעמיים, כבר חציתי את הכביש בבהילות. הרמזור חצה לצהוב, מישהו צפצף בזלזול לא שמעתי דבר. כל מה שעניין היה להגיע אליו, להספיק, לדבר באמת.
שאול! קראתי.
הקול רעד. שאול נעצר, הסתובב, והביט בי. שום דבר לא זז בפנימיות שלו לא שמחה, לא רוגז, לא אפילו זיק בעיניים.
יערה? אמר בשקט, כמעט חסר רגש.
הקול הסדור, המבודד מכל תחושה נכנס ביניי כמו שוט. שבע שנים החזקתי את המילים בפנים. עכשיו כבר לא יכולתי לעצור.
שאול, אני… אני מצטערת כל כך, המילים יצאו בלי שליטה. אין לי זכות אפילו להתקרב, אני יודעת, אבל אני עדיין אוהבת אותך. אוהבת עד עכשיו. תסלח לי. בבקשה.
דיברתי במהירות, המילים קפצו זו על זו, פחדתי שאפול אם אשתוק. בסוף חיבקתי אותו, בוכה, מנסה לאחוז בשארית עבר שאולי עוד קיים. לא הייתה רחוב, לא היו אנשים, רק התקווה שיחבק חזרה.
לרגע היסס, שמעתי את נשימתו נעצרת. אולי היתה בו מחשבה קלה לחבק חזרה כמעט הוריד ידיים, כמעט…
אבל זה לא קרה. אחז בכתפַי וניסה להרחיק בעדינות, אך בהחלטיות. על הפנים שקט לא פוסק. לא האיש שהיה פעם, זה שביחד בנינו חלומות, אלא מבוגר, מוסתר היטב מאחורי חומה עבה.
לכי, לחש לי באוזן.
זה היה קצר, חד, קר. כמעט זר.
אני שונא אותך, אמר בקול תקיף.
הסתובב והלך.
אני נשארתי מושפלת באמצע רחוב גדול, אבודה בתוך עיר שאני כאילו מכירה. הרעש ברחוב המשיך. מכוניות, מוכרי פלאפל צועקים במרחק, ילדים הולכים מהגן. כמה מבטי סקרנים הופנו אלי מה עושה פה אישה בוכיה באמצע הרחוב עם עיניים כבויות? אבל לי זה לא שינה. שמעתי רק את צעדיו מתרחקים.
לא הרגשתי דבר, רק חלולה. צעדתי חזרה הביתה מטושטשת.
בבית, אמא לא שאלה כלום. רק הרתיחה מים, מזגה תה חם, נתנה לי להביט בחלון בדממה. משהו בתרמיות הפשוטות האלה החזיר אותי רגע למציאות הישראלית הרגילה, הטובה, השקטה.
לא סלח, לחשתי. אחזתי בכוס התה כאילו עם הכוס אוכל להחזיק פיסה אחת אחרונה שלא אבדה. הקשבתי לטקס היומיומי הזה של תה ערב.
אמא התיישבה לידי, הניחה בעדינות יד על כתפי, באותה עדינות של ילדות. עיניה אמרו הכל.
ידעת שכך יהיה, אמרה בפשטות, בלי אשמה.
ידעתי, עניתי, מבינה הכל. אבל קיוויתי. זה היה טיפשי, נכון?
לא טיפשי. רצית לגלות לבד, חייכה בעצב. פגעת בו. הוא היה כמו קאי באגדה הלב שלו נכנס לקרח. אף אחד לא הצליח להפשיר אותו.
עצמתי עיניים, נשפתי. כמו סרט מתח באו אלי מחדש המון זכרונות של גיל עשרים ושתיים. כשהחיים עוד היו בסימן קרן שמש מלאי תקווה וקלות. ושאול טוב, פשוט, אדם שאפשר לסמוך עליו. ואם לא דיבר גבוהה-גבוהה, המעשים העידו עליו יותר מהמילים.
אבל אחת היתה הבעיה: שאול עבד בבניין, לימודים בערב, עסק עצמאי מתוכנן רק שהכל מתקדם לאט, ואני רציתי הכל, ועכשיו. לא חלמתי על עושר-עושר, רק יציבות, מוצקות, לדעת שיש בית, שיש לאן להישען. רציתי לצעוד בביטחון. אבל עם שאול הכל הרגיש כל כך פתוח, כל כך לא ודאי.
ואז הדוד מתל אביב הציע עבודה במשרד שלו. קפצתי מיד על ההזדמנות זה היה הסיכוי שלי.
היתה גם אמת שניסיתי להדחיק. ברגע שהתמקמתי בעיר בין מגדלים עשויים זכוכית והשגרה הסתדרה סביבי, פגשתי את אילן איש עסקים רחב לב, כפול בגילי, ועם כסף שלא הכרתי קודם. זה קרה באירוע חברה פגישה קלה, מחמיאות, שיחות. אילן הציף אותי במחוות: זר פרחים, תכשיטים, צעיפים, הזמנות למסעדות, הצגות, מתנות שלא חלמתי להשיג בעצמי. כל מחווה שלו כמו קריצה לגורל “מגיע לך טוב יותר”.
ניסיתי לסרב, להעמיד גבולות. הוא הרגע אותי, חיזר בנחישות, עטף אותי בקלות. ונתתי לעצמי לשקוע בעולם החדש: ערבים במסעדות יוקרה, מוניות ספיישל, שיטוטים בקניונים בלי מחירון בלב.
בשלב מסוים שכחתי את שאול. להיפך, התחלתי אפילו לזלזל בו אמרתי לעצמי שאף פעם לא יצליח להגיע להישגים. וחזרתי פעם אחת במיוחד לעיר שלי בשביל להראות לו בכוונה: תראה, הצלחתי; תראה, לא טעיתי.
זו היתה הצגה. ודאגתי לכל פרט: שמלה איטלקית שאילן קנה, תיק יד ועד טבעת נוצצת ישבתי בבית הקפה שאהב, יחד עם אילן. כשהוא נכנס, תפסתי עיניו אבל הפעם לא השפלתי ראש, לא ברחתי. הנה, ניצחתי.
רק שאחרי שעזב, נשארתי עם השקט. בתוך הלב ריקנות כבדה.
* * *
לאט, לבסוף הדרתי שהניצחון ריק. אילן, פעם נסיך מתנות, החל לדעוך. המילים הנעימות התחלפו בחיצי ביקורת “למה את לא מתאפרת?”, “אל תצחקי ככה”. ביקורת על חברים, על המראה, התנהגויות הכול הפך זר. נעלם, שב הביתה אחרי שבוע, משאיר אותי לבד בדירה היוקרתית. ורק השעון דופק. “קיבלת כל מה שרצית מה עוד את רוצה?”
ניסיתי לשכנע את עצמי “איש עסוק”, “קשה לו”. רק בפנים ידעתי: נעשיתי עבורו חפץ יפה, לא יותר. ההילה התעמעמה, רגשי הנחיתות שבו. הייתי צריכה להודות: טעיתי. בגידה לא רק בו, אלא בעצמי.
עם הזמן לא מצאתי נחת בשום דבר. שמלות ערב, תכשיטים, כלום. אפילו ניחוח הבושם שכה אהבתי עושה לי בחילה. הבטתי מהמרפסת “ואם הייתי בוחרת אחרת?”
בכל ערב בדירה הזו, הייתי חולמת אילו הייתי נשארת. שאול, הידיים המחוספסות, החיוך הרך, הדיבור הפשוט על תוכניות לא עתירות מילים. ביטחון אמיתי, כזה שהייתי מוכנה לקפוץ איתו לאור לא נודע.
* * *
ביום השלישי הגעתי לפארק שבו נהגנו לשבת על הספסל ליד תאנה ענקית. ידעתי כל שורש, כל אבן בשביל. הייתי בטוחה הנה, זכרונות, אלה שעושים לי רע וגם מתוקים כל כך. דמיינתי את המילים ששאול פעם אמר: “אני רוצה שנבנה יחד בית פתוח לשמש ושמחה”. אז חייכתי בתוכה, אמרתי “חלומות של ילדים”. היום זה נשמע כמו משהו שאיבדתי לתמיד.
שם הופיע גילעד חבר משותף מההתחלה. הביט בי, הופתע, אחר כך חייך.
לא חשבתי שאפגוש אותך כאן, אמר. מה שלומך?
התחלתי לשקר בנימוס, מתאמצת לגרום לחיוך להיראות אמיתי.
באתי קצת לאמא, גימגמתי.
מההססות שלו הרגשתי שהוא יודע שאני לא בסדר. הלכנו יחד לשבת. הוא דיבר על העבודה, על העיר, לא שאל שאלות מיותרות.
ואז שאל ישירות:
פגשת את שאול?
הפניתי מבט לאדמה. הרגשתי שהוא קורא אותי, והיה לי קלענות, פעם ראשונה שמילים יצאו בפשטות.
אתמול, לחשתי. הוא לא רוצה לראות אותי. שונא אותי.
גילעד הנהן, שתק דקה, ואז המשיך:
לקח לו שנים להתאושש. פשוט נעלמת, יערה. שום שיחה, לא מכתב. בשבילו זה היה הלם.
אני אשמה, עניתי, מרגישה מחנק בגרון.
הוא לא הצליח לאהוב יותר אחרייך. ניסה, לא הצליח. כשחזרת לעיר הוא נשבר. אתמול חזר הביתה שיכור לגמרי. תני לו שקט, יערה.
הבנתי שהוא צודק. הניסיונות שלי לבקש מחילה רק פצעו אותו עוד. אולי זו הדרך היחידה לגאול אותו ולשחרר את שנינו.
* * *
בערב חלונות העיר נדלקים בזה אחר זה, הרחובות צבועים באור חמים. לתוך התמונה הזו נכנסו שוב המחשבות: אילו הייתי נשארת, אילו היינו חולקים יחד קשיים, שמחות, חלומות ביתיים.
בבוקר אספתי את החפצים, לאט, כאילו אפשר לדחות ככה את הסוף. אמא חיבקה אותי בפרוזדור, הביטה כמו מי שכבר מכירה את הלב השבור שלי בלי אמירה, רק חיבוק.
תשמרי עליך, אמרה, לא יותר.
נשקתי לה בלחי, יצאתי אל השכונה, נושמת בפעם האחרונה את ריח הבית.
בקניון קניתי כרטיס אוטובוס לירושלים זמן לחשוב. דרך ארוכה בצמוד לאנשים זרים אולי זה ירגיע.
האוטובוס החל לנסוע, מבעד לחלון חלפה הילדות קיוסק במורד הרחוב, גן ציבורי, סניף הדואר. הרגשתי איך אני עוזבת משהו שהוא שלי, אך כבר לא שייך לי.
אי שם, בין כל האנשים, כל הבניינים, נשאר האדם שאהבתי באמת. שאול. ולא הצלחתי לומר לו מילה אחת אמיתית לפני ההיעלמות. אין כפרה למה שעשיתי. זהו, זה אבוד.
* * *
חצי שנה עברה. חזרתי לשגרת חיי בעיר: עבודה, קפה, אנשים סביבי. בחוץ הכל נראה כרגיל. בפנים, ידעתי: אני לא נאבקת יותר בזיכרון. אני נושאת את האשמה, ההכרה שפגעתי, אבל לומדת לנשום הולכת קדימה בלי להרגיש תמיד אשמה.
בלילה, כשבישלתי ארוחת ערב, הגיע מסרון ממספר לא מוכר. רק משפט אחד: “אני לא שונא אותך. אבל גם לא יכול לסלוח”.
קפאתי. החזקתי את הטלפון חזק מדי. נדמה היה לי שלרגע אפשר לשמוע את פעימת הלב שלו, מאחורי המילים.
לא ידעתי מה זה אומר. אם זו התחלה או סוף. אבל בפעם הראשונה, זה הספיק להתנחם בכך שיש איזו חוט דקיק שלא נקרע לגמרי.
חייכתי, דמעה זלגה בזוית העין. אולי מתישהו נדבר. לא ויכוח, לא האשמות פשוט, בסבלנות. נחפש שלום, עם העבר, עם עצמנו, לבד או ביחד.
בינתיים, די לי לדעת שמישהו שם, אי שם בארץ, עדיין חושב עלי. לא רק טעות, לא רק כאב אלא זיכרון, אולי משמעות.
וזה, כרגע מספיק.
